דיאלוג (או שלא)
"אמא, איזה מזל שבאת! מהבוקר אני מצלצלת אליך ואת לא עונה. איפה היית?"
"הייתי בבית החו..."
"מתי תתחילי סוף סוף לקחת איתך את הנייד כמו בן אדם נורמלי ?"
"לקחתי אך סגרתי אותו, הייתי מהבוקר ב..."
"טוב, העיקר שהגעת. אל תשאלי, סמדר תקעה אותי, צלצלה להגיד שהיא חולה. ממש התחננתי שלא תעשה לי את זה, אפילו הצעתי לה תוספת, אך היא טוענת שיש לה חום. דווקא היום לעשות לי את זה!"
"לאן את צריכה ללכת?"
"מה, שכחת? סיפרתי לך המון על ערב הפתיחה החגיגית ב"הבימה."
"זה היום? שכחתי, הייתי טרודה עם..."
"כן, זה היום. יו, איזה מזל שבאת, הייתי אבודה ואת ממש מצילה אותי, ואני עוד צריכה להספיק לקוסמטיקאית ולמספרה. גונן, כרגיל, יבוא הביתה ברגע האחרון וגם את הבגדים שלו אני צריכה לארגן. עוד חצי שעה אני זזה..."
"עינת, אני מצטערת, אני עייפה וגם רעבה, הייתי בצום כל ה..."
"בטח, בטח, אני הולכת להכין קפה וגם נשארה עוגה משבת... בעצם אני מקווה שהשדים השאירו משהו, אף פעם אי אפשר לדעת איתם."
"איפה הילדים?"
" ענבל למעלה, רואה סרטים מצוירים. יניב בקראטה, ואני עוד צריכה להספיק להחזיר אותו הביתה לפני שאלך לקוסמטיקאית. איך סידרה אותי סמדר הזאתי ואיזה מזל ש..."
"עינת, את זוכרת שסיפרתי לך על הבליטה שמצאתי בצוואר לפני..."
"אוי, זה מזכיר לי, יניב מתלונן לפעמים על כאבים בגרון בזמן שהוא אוכל ואני לא יודעת אם זה תירוץ או לא, כי ממתקים אין לו בעיה לבלוע. את חושבת שאולי זו דלקת שקדים?"
"אני לא יודעת, הרופא צריך לבדוק אותו."
"שמעתי שהיום כבר לא מנתחים כמו פעם, השקדים חשובים למשהו, אינני זוכרת בדיוק למה."
"יכול להיות. אותי ניתחו בילדותי, אצלי זו לא דלקת שקדים. אצלי זה בבלוטות הלי..."
"אמא, אויש, נזכרתי, הצרות באות תמיד בצרורות, כמו שאומרים. היום ענבל חזרה עם פתק מהגננת שיש מקרי כינמת בגן וביקשה שנבדוק את הילדים. בדקתי מקודם את הראש שלה ורציתי למות! זוועה! ראיתי כמה יצורים שחורים מגעילים מטיילים לה על הקרקפת בין השערות הבלונדיניות שלה. איום ונורא! זה אף פעם לא קרה מקודם, זה רק מאז שהכניסו לגן את הילדים האתיופים. "
"גם את נדבקת בכינים בגן ואז לא היו ילדים אתיופיים."
"מה, לי היו כינים? אני לא מאמינה!....בכל אופן, אמא, אני אקפוץ לבית מרקחת לפני שאקח את יניב מהחוג ואקנה תכשיר נגד כינמת. אין ברירה, את תצטרכי לטפל בראש שלה כי לי אין זמן. תקראי את ההוראות ותפעלי בהתאם. רק שלא יכנס לה לעיניים, גם ככה היא צורחת משמפו...ואמא, צריך גם להחליף לה מצעים ופיג'מה..."
"בדקת אם ליניב אין גם?"
"מה? כינים? זה מה שחסר לי! אבל לו יש חדר נפרד..."
"הם משחקים ביחד, לא?"
"כמעט ולא, הוא מגרש אותה כשהיא נכנסת לחדר שלו. מחר אני אבדוק אותו... אבל אולי את יכולה..."
"עינת, אני לא מרגישה טוב במיוחד לאחרונה והיום היה לי יום קשה מאד. הודיעו לי ש..."
"טוב, את צודקת, מספיק שתטפלי בענבל, אני אבדוק את יניב מחר."
"גם את וגונן צריכים לבדוק את הראשים שלכם".
"מה, את חושבת ש... אוי לא, יופי, כבר מגרד לי ה... חסר לי שנדבקתי גם. נו, עכשיו הכנסת לי לראש דאגה נוספת."
"מצטערת, זה בטח פסיכוסומאטי."
"מקווה מאד... את עדיין לא ראית את השמלה, נכון?"
"איזו שמלה?"
"נו, החדשה, זו שתפרתי במיוחד בשביל הערב. לא ראית אותה, בפעם האחרונה שהיית כאן עוד לא הייתה מוכנה. יצאה מדהימה, היא באמת משהו - משהו. עכשיו רק אראה לך אותה על הקולב אבל תספיקי לראות אותה עלי לפני שנצא."
"אולי נשתה קודם קפה, אני קצת מסוחררת."
"אויש מצטערת, שכחתי, הנה אני כבר הולכת לשים מים. אבל כבר לא אספיק לשתות איתך, אשתה כבר במספרה. את תמזגי לך לבד וקחי לך עוגה מהמקרר. אני עולה לרגע למעלה וכבר מתעופפת."
"אמא, המים כבר רתחו. ו- וו·אַלָה! נכון שהיא מדהימה? תגעי בבד, נכון שהוא מיוחד? והצבע... מה קרה אמא, את בוכה? מה יש לך?"
"אני... אני כל כך מתגעגעת לאבא שלך, הוא כל כך חסר לי, במיוחד היום..."
"אני יודעת אימא'לה, אני יודעת, גם לי הוא חסר... אבל הגיע הזמן שתתרגלי, זה כבר יותר משנתיים ש... אוש! כבר ארבע, לא הסתכלתי, אני כבר מאחרת... אני אוריד את יניב ומיד ממשיכה, תני לו משהו לשתות ואיזה חטיף. לארוחת הערב – יש פיצות קפואות בפריזר, תחממי להם ותעשי להם שוקו. אז ביי מתוקה שלי, אראה אותך אחר-כך . והמונמון תודה, את אוצר, ממש הצלת אותי היום."
