1-אתייחס לשירך "אבדה לי עצמי?" היכן מוצאים את האני האבוד שלנו.
שאלה גדולה. קשה להעיד על הכלל. אבל אנסה לענות לגבי עצמי. אני חושבת שהדמות של האדם מורכבת מאלפי רבדים, צדדים, וצללים. כמו שהגוף הפיזי שלנו הוא מכונה מופלאה שבמשך דורות מדענים מנסים להבין ולפענח אותה, כך גם נפש האדם. קיומו, המשמעות שלו, הגורל שלו, והמסלול שלו – כל אלה נמצאים בשאלה מתמדת, חקירה מתמדת.
אני נוטה לייחס את המושג ה"אני" לחלק ביישות שלנו שהוא יותר נגיש. כלומר, האמונות שלנו, התחביבים שלנו, מה שאנחנו טובים בו, ובעיקר- מה אנחנו אוהבים, מה היא הבחירה שלנו. מי אנחנו מצהירים שאנחנו. מי שאנחנו בוחרים להיות. הבחירות שלנו יוצרות את ה"אני", את מי שאנחנו. בתקופה שכתבתי את השיר, הרגשתי די פסיבית, גיליתי שהמון דברים שדבקתי בהם ויצרו לי זהות נבדלת וברורה, יותר לא רלוונטים עבורי. ובעיקר הרגשתי כבויה באיזשהו אופן. מודחקת, מושתקת.
מעניין שדווקא לשיר הזה ביקשת להתייחס, אני לא זוכרת אותו כמשמעותי, הוא תוצר של אפיזודה חולפת.תקופה קצרה שאני בקושי זוכרת.
2-האם יש בעיניך גיל שבה אהבה תופסת מקום פחות דומיננטי בחיי אדם?
קשה לי לענות על השאלה הזאת מכיוון שאני עדיין לא נמצאת בגיל שאני יכולה להעיד. אני משערת שעם הזמן האהבה הופכת לאחרת. פחות דרמטית. פחות מכרעת ומשנה. אבל, נחיה ונראה וגם...נכתוב
:)
3-איזה מקום תופסת האהבה בחייך שלך?
האהבה הרומנטית בחיי, היא הגשר שעובר בין כל רבדי הנפש שלי. היא המקום שמוביל אל הסודות, היא המקום שמוביל אל הכאבים, השמחות, תחושת החיות.
במציאות היום יומית יש בי שילוב של רגליים על הקרקע ומעשיות, ובאותה נשימה התעסקות במושגים מופשטים, רוחניים, נעלמים. דברים ש"ברומו של עולם" אולי. אני מוצאת את האהבה- כשילוב בין השניים. היא גם מושג מופשט, חמקמק, שנשאר סודי ולא פתור ולא מובן לכל מי שנוגע בו, והיא גם גשמית, חווייתית, יצרית ודורשת עבודה והשקעה על הקרקע.
בכתיבה שלי- אני מנסה בעיקר לחקור את האהבה, את האופל והאור שבה, את החוזק והחולשה, את היופי והכיעור. ובעיקר- מתמכרת לכוח שלה. התחושות שמסתובבות לי בבטן מזרימות את המילים על הדף בשטף של אכסטזה. ואז נוצר מה שנוצר.
4-מה בעיניך מקומה של הסליחה ביחסים שבינו לבינה.
בעיני, כשזה נוגע לשקר, ובגידה, אין מקום לסליחה. לא מתוך נקמה, ואפילו לא מתוך כעס. אלא מתוך התחושה- שבבסיס כל אהבה אמיתית בין שני אנשים קיים סוד. ואני לא מדברת על סוד כמו "אני מפחדת מקרנפים, אל תספר לאף אחד". אלא על סוד מטפורי, או בעצם- סוד גדול, ששומר את כל ההוויה הפרטית של הקשר. את הדברים שרק בני הזוג יודעים אחד על השני, אם במודע, ואם לא במודע. כשאת\ה בוחר\ת לאהוב מישהו באמת- את\ה מכניס\ה אותו\ה, מגלה לו\ה סוד. הופכת אותו\ה לנבחר\ה- האדם שישמור על הסוד. יש כאן ויתור מסויים על שליטה. על הגנה. וחוזה לא כתוב- להישאר נאמנים לנישה הקטנה הזו, שהזוג יוצר. אני לא אומרת שזוג אוהב חייב להשאר כך לכל שנות חייו, החיים תמיד מביאים שינויים פנימיים וחיצוניים, מהמורות, קשיים- ובסופו של דבר כשזה נוגע לשיברון לב ופרידה, אין מה לחפש אשמים . אבל, שקר ובגידה הם משהו אחר. כשאדם בוגד- הוא מגלה את הסוד. הוא מפר את ההבטחה שנתן לבן הזוג האחר, הוא מחלל את הנישה שהם יצרו. הקשר לעולם לא יחזור להיות מה שהיה. הוא התעוות, הייחודיות של חיבור בין שני אנשים- לא קיים יותר. נכנס למקום הזה אדם נוסף.
אני מניחה שיש כאלה שיחלקו עלי. כרגע, זו נקודת המבט שלי. עבורי, זה המקום היחיד שממנו אין סליחה, פשוט מאוד כי הקשר כבר לא יחזור להיות מה שהיה.
5-האם אהבה משמעה אכזבה?
ממש לא. אולי זה עולה בין השורות של קטעי הכתיבה שלי. אבל לא מבין כולן. אני מוכנה להודות שאני מוצאת בכאב שמגיע מהאהבה מקור חי ואינטנסיבי לכתיבה שלי. כל עוד אני יכולה לתאר כאב במילים, אני לא מפחדת ממנו. לכתוב עליו הוא ריפוי בשבילי.
אבל עבורי אהבה היא הקצוות- אושר גדול ועצב תהומי. היא סתירה וחידה לא פתורה, ובאותה מידה- היא גם קטנה , יום יומית, ונגישה. מכאן שהמשמעות שלה היא ממש לא אכזבה. אכזבה היא רק עוד חלק מהדמויות שהיא עוטה. או מהאפשרויות שהיא מציעה.
6-עד כמה בגידה עלולה לצרוב בלבנו צלקת בלתי ניתנת לריפוי?דיברתי בדיוק על זה בשאלה לגבי מקום הסליחה ביחסים של בינו לבינה..:)
7-"אני לא חלק מכם," עוד שיר שנגע מאוד לליבי. דברי על תחושת השייכות והשונות.
אני קוראת את השיר הזה היום ומוצאת אותו כחלק מחקירה עצמית שמאפיינת את גיל ההתבגרות. בגיל ההתבגרות אתה מתוודע לנקודות החולשה שלך. פתאום הן מוארות באור בוהק, שלא ניתן להתחמק ממנו, והכל מוגדל ודרמטי. חוץ מזה שיש בגיל הזה התמודדות גדולה עם נושא השייכות והשוני.
תחושת השונות שעליה מדבר השיר,נבעה בעיקר מתוך המקום ה"כותב" שלי, אותו מקום שרוקם מציאות חלופית בעזרת מילים ודף בלבד, אותו מקום שכמעט הופך את הקיום הפנטנסטי לאמיתי. אותו מקום שנע על הגבול הדק בין תשוקה ואהבה לכתיבה ויצירת מציאות, לבין ייאוש ותחושת שוני על כך שאני נמצאת יותר מידי ב"אוויר", בתאוריות, במילים, ולכן מתאדה, נשארת מוגנת ופגועה בעולם החלומות והכתיבה, אבל לא משתייכת למקום מציאותי. מה שחידד לי את התחושה הזו, הייתה אהבה נכזבת שחוויתי בזמן הזה.
8-"הוא צריך שירים," שיר נפלא נוסף. והייתי רוצה לשאלך-למי מיועדים השירים בכלל ובאופן ספציפי.
תודה:)
גם אני אוהבת את השיר הזה.
השיר הספציפי הזה נכתב על האקס שלי. שמאז שהתגייס לקרבי, התחיל כביכול בחיים חדשים לגמרי, שאני לא כלולה בהם. בחיים החדשים הוא מגלם גם דמות חדשה, של גבר טיפוסי, לוחם, "נחלאווי", עם חברה שממלאת את התפקידים ההכרחיים ולא יותר.
יום אחד בתקופה האחרונה, לאחר השינוי ה"צבאי" הוא פירסם על ה"וואל" בפייסבוק שיר של ג'וני קאש. זמר (טראגי למדי) שהוא מזדהה מאוד עם המילים שלו ותפיסת המציאות שלו. לאחר המון זמן שלא פירסם שום שיר.
ואני הרגשתי לרגעאותו. איך הוא נבלע בין הסטראוטיפים והמדים, למה הוא מתגעגע. איך שלא נשאר לו זמן ומקום לשירים. לרגשות דרמטיים כמו בסיפור האהבה שלנו, למה שנמצא לו עמוק בפנים.
9-למי מיועדים השירים בכלל?
כל שיר מיועד לאדם אחר, בתקופה אחרת. אין נמען ספציפי שאליו מיועדים כל השירים.
לגבי הסיפורים, רובם המוחץ, נכתבו בתקופה בה התעסקתי בסיפור האהבה שמוזכר בתחילת התשובה.
חקרתי כל רובד ופינה, משמעות, תוצר, והשפעה, של הקשר הזה. ובכל סיפור הרגשתי איך שאני מגלה לעצמי ולקורא משהו חדש, משהו חי וחבוי שיוצא אל האור. לרוב קשה לי אפילו לשנות את השם שלו, ככה שעם טיפת תשומת לב מזהים דמות בשם שחוזר על עצמו.
10-ספרי לנו על עצמך-גיל, עיסוק, תחביבים וכדומה.
אני בת 19, מתקרבת ליום הולדת 20. משרתת בצבא, בתור רכזת שר"פ.
מחכה לשחרור.
מנגנת על חליל צד, נמשכת מאוד לעולם התיאטרון, אוהבת לקרוא, לשמוע מוסיקה, ולכתוב - כמובן. 11-בחרת בניק בת הים הקטנה – מה אומר לך הניק הזה.
ב"קופסה" הכחולה מתחת לניק ניים שלי כתוב התיאור שניסחתי כשהצטרפתי לדרך המילים לפני כמה שנים.
אם יש מוטיב שאני אוהבת לחזור אליו בכתיבה שלי - הוא ניפוץ המיתוסים ואגדות הילדים, על הנסיכה שחלמה. והנה ביום בהיר אחד הגיע אהובה. אני אוהבת לערער את הדמות הסטריאוטיפית של הנסיכה המושלמת והעדינה, שאף פעם היא לא רעה, או זועמת או מקנאה.אותי מעניינים החלקים האפלים, המכוערים, הכואבים המדממים- שיוצרים דמות של נערה, או אישה.
התחברתי מאוד לאגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן, כי גם הוא, מנפץ את המיתוס, של הסוף המושלם, הנסיכה הנקייה שבמטה קסם חייה מסתדרים. הוא מספר על המציאות (אפילו שמשתמש באלמנטים פנטסטיים ומטאפורות חזקות), על בחירתה הכואבת של בת הים, ועל התנפצות חלומה על המזח. הוא מצייר גיבורה שראויה לתואר - גיבורה.
אני לא בטוחה אם התיאור שכתבתי מתחת לניק ניים בקופסה הכחולה, עדיין רלוונטי במלואו- לגבי מי שאני היום. אבל, הכינוי הזה הפך לדמות שאני נכנסת אליה כשאני בוחרת לכתוב. להיכנס למצב של כתיבה.
12-כיצד הגעת לדרך המילים.
ביום בהיר אחד חיפשתי מקום לפרסם בו שיר כואב שכתבתי ומצאתי את האתר הנפלא הזה:) שדרבן אותי להמשיך לכתוב.
13-מתי זיהית לראשונה את קרבתך לכתיבה ועד כמה היא חלק מחייך.
מהרגע שלמדתי קרוא וכתוב בכתה א' התחלתי לכתוב סיפורים. אני זוכרת רגע שבו עלה לי הסיפור הראשון שלי, על הטווס המבולבל. איך בשנייה אחת נרקם ונשלם רעיון שלם אצלי בראש. היום זה לא קורה לי יותר, משום מה.
בכל אופן, השאלה, איך הגעתי לכתיבה, מרגישה כאילו שואלים אותי "איך זה שהשיער שלך חום"?
14-שירה או פרוזה-היכן את מצויה יותר.
עם השנים הבנתי שפרוזה. אני מוצאת את הנישה הזו כמקום יותר רחב, להכיל את כל המטען שאני מביאה אל היצירה שלי. בשירה אני אוהבת את הרמיזות. את העדינות. אבל באותה נשימה- הייתי רוצה שהקורא יבין יותר.ובפרוזה יש יותר מקום, יותר חלל- לספר משהו, להסביר. עם זאת, גם בפרוזה, אני לא מוותרת על הרמיזות. על להשאיר מקום לדמיון עבור הקורא. המקום שאיתו יוכל להזדהות, להכניס את סיפורו האישי, להשלים.
15-איזו אווירה נחוצה לך לכתיבת שירה.
מוסיקה שמעוררת בתוכי איזשהו רגש מיוחד,
ושלא יקשקשו לי במוח אנשים מסביב:).
16-איך נוצר אצלך סיפור, ומה הקו המנחה אותך בכתיבת סיפורים.
כמו שכתבתי בשאלה לגבי הניק שלי "בת הים הקטנה" , יש מוטיב שאני אוהבת לחזור אליו בכתיבה שלי והוא, ניפוץ מיתוסים, בובות חרסינה, ונסיכות. אני מבקשת להתעסק עם הבשר והדם, להתעמת עם החלקים הפחות נעימים שבנפש האדם, לבחון אותם.
בעיקר, הכתיבה שלי מתעסקת סביב- חקירה. בתחילת הראיון דיברתי על המורכבות האינסופית שיוצרת את האדם. במורכבות הזאת אני רוצה לנסות לגעת. להוציא את החלקים האפלים אל האור.
אני סבורה שאל העימות הפנימי הזה מובילים אותנו היחסים שלנו עם אנשים, בעיקר יחסים רומנטיים. אהבה. כל הסיפור בהמשכים שלי "גומות", בעצם נוגע במקום הזה.
סיפור נוצר אצלי כתרגום לתחושות פנימיות שאני מרגישה בתקופה מסוימת. וגם משמש להנצחת חוויה מיוחדת, או אפילו יום יומית ושגרתית.
17-איזה משפט שקראת אי פעם ובכל מקום אפשרי-השפיע עליך במיוחד ונחרט בך.
it is better to be hated by you than loved by you.
מתוך אנקת גבהים של אמילי ברונטה.
18-מה המוטו שלך לחיים?
זה לא ממש מוטו, אולי מילה חשובה. טרנספורמציה.
חמש היצירות האהובות ביותר על בת הים הקטנה
גומות- סיפור בהמשכים. הסיפור היחיד שכתבתי בהמשכים.
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=60110
אני אוהבת אותו כי הוא ה- "יצירה" שלי ,ב"הא" הידיעה.
קודם כל- הסיפור הזה היווה סוג של"מיכל" לזרוק אליו את כל הכאב,היצרים, והכעסים- וגם, נתן לי הזדמנות להגשמה - באמצעות הדמויות שיצרתי. טיפני וטוני.
הדמויות האלה, החיים שיצרתי,ליוו אותי במשך תקופה נכבדת.
אני זוכרת את המילים זורמות ממני אל הדף,כאילו מעצמן... מערבבות רגשות אישיים וסיפורים דמיוניים, משלבות שיחות ופגישות ותובנות, ממציאות מטאפורות ודימויים, ובעיקר מביאות לשיא- את ההתעסקות המרכזית שלי באותה תקופה. נושאים שביצבצו בצורה כזו או אחרת בסיפורים קצרים שכתבתי במהלך הפרק הזה בחיי , הגיעו לידי גיבוש. מיצוי.
לק אדום -
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=59070
אני אוהבת את הסיפור הזה כי הוא נגיש. אמיתי. יצא מהלב, אבל באותה נשימה הוא לא משתפך. מתאר הדחקה בעיקר. מתאר את ההתמודדות הרגשית שלי בחיי היום יום.
אור-
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=59920
כי אני אומרת בו את מה שלעולם לא העזתי.
עמק האנשים הפגומים -
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=55545
אני חושבת שהניסוח בו לא מושלם ו"מצוחצח". אבל הרעיון הפנטנסי במרכזו, והאווירה שניסיתי להעביר, מושכת אותי אליו. עיקר הנסיון שלי במהלך כתיבת הסיפור- היה להשתמש במיתוסים ודמויות פנטסטיות, דווקא כדי ללמוד משהו על טבע האדם.פתאום עלה לי רעיון, שההמצאה "ערפדים" יכולה בעצם להקביל להתנהגות אנושית ותכונות אנושיות, ולהוות סוג של דימוי לתכונות האלה ולהתנהגות הזאת.
שרשרת פנינים -
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=65959
כי השיר הזה יותר סודי ורגשי מכל שיר שכתבתי אי פעם.
