Cri de Coeur דוד רפאלי
במדינה
הצפופה מדי הזאת... כולם אומנים, כולם סופרים, כולם משוררים. או לפחות משפטנים. כולם
גרים בתל-אביב, כולם גרו בירושלים. כולם עוברים ללונדון, כולם עוברים למנהטן. או לפחות
ברלין... כולם שירתו ביחידה מובחרת, בסיירת או במודיעין. כולם בהיי-טק, מרוויחים לא
רע. כולם מצאו את עצמם בהודו, כולם איבדו מישהו קרוב במלחמה. כולם חזרו בתשובה, ויצאו
בשאלה. כל הבנות שאקליות, וכל הגברים רגישים. וכולם כבר התנסו בשלישיות, ובמין לסבי,
וכולם עושים אהבה טנטרית מתוקה, והולכים עירומים ב-"פשוט". כולם בנים של-,
אחים של-, דודים של-, גיסים של-. כולם חברים ממש טובים של-. כולם רוצים שלום, ולומדים
ערבית. כולם מבינים בביטחון. בעיקר עצמי. מוגזם... ואף אחד לא מקשיב! אף אחד לא מקשיב!
(ואני מקשיב?) ולפעמים, כל-כך נדהמים מכך שיש להם דעות, שהם הופכים לנחרצים... ואומרים
"זה הכול אינטרסים", כדי להצדיק את האינטרסים שלהם. לכולם יש אלף ואחד תירוצים,
והכישלון יתום, והמחאה החברתית גוועת. אולי מעולם לא באמת נולדה...
והאידיאולוגיה
היא תחביב. ההכלה היא כורח מציאות. הוויכוחים הם מסביב לשולחן, בארוחת הערב. ובסופו
של דבר נותנים צ'אפחה, ומתבדחים. ואף מהפכן לא יצא מפה. אף קדוש מעונה שיקריב את חייו
למען איזה אידיאל. איך אפשר, כשכולם קרובי משפחה? סתם... מלהגים. מדברים על "אם..."
מפנטזים על "אפשר..." דיבורים כמו חול. אידיאולוגיית מחמד. "לכולם יש,
אז גם אנחנו קנינו!" זה מוצר חובה. על יד מכונת האספרסו, ובין שידורי הכדורגל.
שלילדים יהיה עם מה לשחק. שיהיה משהו שיוציא מהבית לפעמים, לנשום קצת אוויר.
ושום דבר
לא משתנה. רק נהיה יותר צפוף... וקמים בבוקר, ורואים את שלולית הדם. בודקים טוב-טוב
שהיא לא שלנו. מגרדים קצת בראש, מושכים כתפיים, וקוראים למנקה. והפליטים? הם סתם מהגרי
עבודה. "ואל תשכח את האיום הדמוגרפי". והקבצנים סתם עצלנים, "והם גם
מרוויחים יותר ממני וממך, סתם שתדע". וכל ההרוגים בתקיפה היו טרוריסטים. הרי דובר
צה"ל אמר! "אתה לא מאמין לאחים שלך?" לדודים שלך? לגיסים שלך? ואת אווירת
האימה ביחסי העובד-מעביד מכסים, ונותנים להם כינור ואומרים להם לנגן ולחייך ולשמוח
למצלמה – כדי שהצלב האדום... אה, סליחה – הצופים בבית, לא ישימו לב. ועוצרים את המפגין
שהפריע לתנועה "כי הוא אנארכיסט", אבל לא את המעסיק שעבר על החוק ולא שילם
שכר מינימום!
וכולם רוצים
מהפכה! רוצים מהפ-חה!-חה!-חה! אבל ממשיכים לקנות מותגים שמיוצרים בסדנאות-יזע בסין,
וממשיכים להיות דבוקים לאיי-פון. רוצים שינוי! בטח שרוצים. אבל לא שלנו – "שהם
ישתנו!" רוצים שינוי, רק בלי להשתנות. שעדיין אפשר יהיה לעבור סלקציה במועדון,
ולהרגיש שאנחנו יותר טובים מההמון, כן? וכולם מחפשים איך לעשות מכה. וכולם כבר מסודרים
באיזו קומבינה. ולכולם יש תוכנית. וכולם בוכים דמעות תנין שהם עובדים כל-כך קשה, ו-"תאמין
לי, הכסף לא שווה את זה." והסיפורים על הילדים שלא רואים אמא ואבא. ובאמת - המראות
קשים... וכולם עושים את זה, אז תפסיק כבר להיות כזה יפה נפש. תהיה כמו כולם.
ואני? במדינה
הצפופה מדי הזאת... אני כלוא. אין לי אוויר... הקירות סוגרים עליי. ואני – טיפת מים
במדבר! מבריח את כתביי מבעד לסורגים. מקפל אותם למטוסי נייר, מטוסי הקמיקזה הקטנים
שלי. אני... מתכנס אל תוך עצמי. אל תוך בועה קטנה שבה אני יכול להיות חלש. שבה מותר
לי להיות תמים. שבה מותר לי לבכות את אשר על ליבי...
כולם בוכים
את אשר על ליבם. אז נמאס לי להיות שונה כל הזמן...
