כשארזתי את התרמיל, אמא שאלה אותי לאן אני הולכת. הנחתי את הג'ינס הגזור על המיטה והסתובבתי אליה. פניה חשפו בפני את דאגתה הרבה, פיה שמר את כל החששות האלו, כמו תמיד. במהלך כל השנים שאני חיה בבית הורי, הם תמיד העניקו לי את החופש שהייתי כל כך זקוקה לו. אמא נכנסה לחדר והביטה על המיטה. בגדים מקופלים בחיפזון היו זרוקים על הסדינים הסגולים עם הכוכבים הצהובים. כלי רחצה כיסו את הכרית שלי ואמא כבר הבינה את הכל.
עם הזריחה יצאתי לדרך. לא ידעתי לאן פני מועדות, לא היה לי מושג כמה זמן יימשך המסע ואפילו לא ידעתי מהי מטרתי. עליתי על שביל צר שאמור לכוון אותי לאיזשהו יער. הסתכלתי סביב. לא היתה נפש חיה אחת בסביבה, וגם לא בעלי חיים. השקט חדר לאוזניי כמו מקדחה... לא הייתי רגילה לשקט שכזה. נשמותיי היו עמוקות, שאפתי לאפי את ריח הבוקר הרענן והלח.
כך המשכתי במשך כמה ימים. צעדתי בלי כיוון ובלי מטרה, כשעל גבי תרמיל דל עם מצרכים בסיסיים. בכל פעם התארחתי בבית אחר, לעיתים ישנתי בשקי שינה מתחת לעצים בשמורות מוגנות. הנופים החדשים שנגלו לעיני היו מרהיבים. שדות רחבי ידיים, אגמים צלולים, יערות ירוקים, ים, יבשה, שמש, כוכבים, ירח, בעלי חיים, עננים. פגשתי אנשים מרתקים שעזרו לי. חלקם עשו זאת ברצון וחלקם עשו זאת כמצווה... אך כך או כך- אני מודה בכל ליבי לאנשים האלו, שעזרו לי להמשיך את המסע שלי.
באחד מן הימים הגעתי לכפר דייגים קטן. כל חיי חלמתי לבקר בכפר דייגים, להכיר את התושבים ואולי אפילו לדוג. כשהגיע לפנות ערב, ישבתי על המזח. רגליי השתכשכו במים ואני נשאתי את עיני הרחק. השקיעה החלה לרדת אל הים, לכסות את כחול המים בצבע כתום אדמדם. השתקפות החמה במים היתה מחזה מיוחד כל כך, עד שלא הייתי מסוגלת להפסיק להסתכל.
"אני במקומך לא הייתי יושב כאן לבד..." נשמע לפתע קול גברי. מיהרתי להסתובב והבטתי באיש. היה זה דייג, כך חשבתי. הוא לבש מכנס אפור דק ומרוט, חולצתו רחבה עליו ועל מותניו חגורת עור עם סכין קטנה מחוברת. למראית עין, האיש לא נראה היה מאיים. לא חששתי שמא יפגע בי. הוא התקרב אלי והושיט את ידו על מנת לעזור לו לקום. "זה בסדר, אני יכולה לבד" אמרתי וקמתי בכוחות עצמי, מתפללת שלא להחליק לתוך המים. הוא שתק, עמד שם ושתק. עד היום איני יודעת מאיפה הגיעה תחושת הביטחון ששררה בבטני כשפגשתי את הדייג לראשונה. כבר מהרגע הראשון הרגשתי בטוחה. הוא לקח אותי לביתו, הכין לי ארוחה חמה ונתן לי לישון במיטה שלו. הוא התעקש לישון על הרצפה, ואמר שזה אפילו טוב לגב שלו.
כך חלפו להם הימים. בבוקר הוא היה יוצא לדוג, ואני הייתי נשארת בבית ודואגת לעבודות. לא ידעתי הרבה על הדייג. למעשה, אפילו את שמו לא ידעתי. תיארתי לעצמי שגילו סובב בין השלושים... וממה שהוא סיפר לי, הוא חי בכפר הדייגים הזה מרבית חייו, והוא אוהב להיות לבד. לא החלפנו יותר מדי מילים, אני והדייג. היה בנינו דיסטנס כל כך עמוק, עד שנראה היה כאילו לעולם לא נצליח לשבור אותו.
ערב אחד חזר הדייג הביתה. עיניו אדומות והוא שותק. הוא התיישב על כיסא העץ ואני שמתי לב שמשהו לא כשורה. התקרבתי אליו בזהירות והוא הרים את מבטו אלי. עיניו חדרו עמוק אל תוך עיני, כמו בפעם הראשונה שנפגשנו. "מה קרה?" שאלתי בקול מנחם, אך ידעתי שהוא לא יענה לי. התיישבתי לידו, מניחה את כף ידי החמימה והרכה על כף ידו הגברית והמחוספסת. מבטו ממוקד על השטיח ואני מביטה בפרופיל שלו. כשהבטתי בפניו גיליתי תווי פנים שמעולם לא ראיתי. פתאום גיליתי את היופי שבו, את הגבריות המאצ'ואית, וליבי החסיר פעימה. התקרבתי עוד קצת, וכתפי נגעה בכתפו. הרגשתי רטיבות מחולצתו אך לא נרתעתי. כשהתקרבתי אליו עוד קצת, קיבלתי תגובה מצידו. הוא הרים את מבטו לכיווני והסתכל עלי. היינו קרובים יותר מאי פעם. עיניו הירוקות הבריקו ושפתיו הסגורות לא יודעות לחשוף רגשות. מבטו נע מעיני אל שפתי, חשתי שהוא בוחן כל פרט קטן שיש בי. הוא משך את כף ידו מתחת לכף ידי וליטף את הלחי שלי. מבטינו לא נפרדים, הוא מלטף את פני ואת שיערי. כל כך הרבה רגשות הרגשתי באותם רגעים, אך לא נתתי להם לעצור את הקסם. הדייג התקרב אל צווארי ונישק אותו בעדינות. עצמתי את עיני ונהניתי. נשמותיו החמות על צווארי והידיים שלי עמוק בתוך שיערו. לא תיארתי לעצמי שסיטואציה כזאת יכולה להתרחש, אך מסתבר שיש הפתעות בחיים. מבלי ששמתי לב, שפתיו התקרבו אל שפתי והוא נישק אותי. הוא לא ידע שזו היתה הנשיקה הראשונה שלי.
