נורה שלחה יד מגששת לספל הקפה שעמד על השולחן בבית הקפה בו ישבה. עיניה תקועות בספרו של סארמאגו "על העיוורון". הניחה את הספר הפוך על פניו, קרבה את הספל אל שפתיה והתפנתה לסקור את באי בית הקפה.
עיניה לכדו נערה מוחה דמעות. לבה של נורה נחמץ.הרהור חלף בראשה, לגשת אל הנערה או להניח לה לנפשה? ובכל זאת, משהו בפנים העצובות, משך את לבה, היו אלה פנים יפות, חפות מאיפור, שיער אסוף בקוקו, והפוני הארוך שהצל על העיניים, הוסט לרגע הצידה, בתנועה איטית.
נורה המשיכה לבחון בסתר את הנערה. גם ממקומה המרוחק יכלה להבחין בעינים אדומות מבכי. איש, מלבד המלצרית שלקחה את ההזמנה, "מילק שייק שוקולד", לא ניגש ולא נתן דעתו לנערה שבכתה חרישית.
כוס המשקה שהנערה הזמינה עמדה מלאה על השולחן. הנערה הרימה ראשה ומבטה הצטלב. במבוכה הסיטה הנערה את המבט, אך מיד שבה והביטה לעברה של נורה. נורה חייכה חיוך קטן אל הנערה וזו השיבה בחיוך מבוייש ומהסס.
"היא מזכירה לי אותי בגילה", חלף הרהור בראשה של נורה. לבה יצא אל הנערה הדומעת. "מעניין מה עובר עליה ולמה היא בוכה", תהתה נורה. שוב בחנה את הנערה. עיניה העצובות נגעו במיתרים סמויים של נורה.
בצעדים מהירים חצתה את המרחק בינה לבין הנערה. "את בסדר"? שאלה. עיני הנערה שוב מלאו דמעות, ובקול נשנק ענתה "לא". נורה עמדה עוד שניות מספר ליד השולחן, חוככת בדעתה, להמשיך בשיחה או לסגת למקומה. "אני חייבת לדעת מה עובר עליה". חשבה והניחה ידה על זרועה של הנערה.
"רוצה לדבר?" שאלה. הנערה היססה לרגע ואחר משכה בכתפה. נורה התיישבה מולה וחיכתה. דקות ארוכות עברות בשתיקה ואז הנערה אמרה "אני בהריון ואני לא מפילה את התינוק הזה". לבה של נורה קפא.
אך מהר התעשתה.
"בת כמה את?" שאלה.
"חמש עשרה".
בראשה של נורה חלפו בבת אחת, מחשבות רבות, מילים רבות, ולא ידעה היכן להתחיל ומה לומר לנערה מיואשת. "הרגעי", אמרה לעצמה. "יש כאן מקרה חרום, את חייבת להתעשת ולנסות לעזור".
"מי האבא" שאלה נורה.
”החבר שלי. הוא נשוי ואמר לי שזה לא התינוק שלו". עיניה של הנערה מלאו דמעות.
פניה של הנערה התעננו והיא זעה בחוסר מנוחה. מבטה הופנה אל הדלת. נורה עקבה אחרי מבטה. בפתח עמד בפנים חתומות, גבר כבן 30, הוא רמז בראשו לנערה לצאת. הנערה היססה לרגע, הביטה אל נורה, אספה את חפציה בבהילות ויצאה.
מבטה של נורה ליווה את הנערה בצאתה. האיש הניח יד כבדה על כתפה הדקה. לרגע נדמה כי הכתף קרסה תחת כובד ידו. עוד דקה או שתיים ישבה נורה מול הכסא הריק, ואחר קמה וחזרה לשולחנה.
חבל שהופיע. חשבה לנפשה, אולי אפשר היה לעזור לה. ניסתה לטרוד את זכר הנערה מראשה ללא הועיל. שוב ושוב חזרו העיניים לנקר במחשבתה של נורה. "אני לא יכולה לעשות כלום", מלמלה נורה בכאב.
מחשבותיה נשאו אותה רחוק, אל נעוריה, אל החייל שכה אהבה שזרע בה חיים וזמן קצר אחרי, עוד בטרם ידע על הריונה, נפל במלחמת ששת הימים. כשנודע לה דבר מותו, פילח את לבה כאב חד. ובאותה שניה נשבעה, אתה תמשיך לחיות בתוכי. כמעט ארבעה עשורים חלפו מאז ותזכורת יומיומית בדמות בנה, גבר גבוה ויפה תואר, לא משכיחה אותו לרגע ממנה. עיניה מלאו דמעות, כמו בכל פעם שנזכרה באותם ימים, בהם התמודדה עם הריונה, איך ניסו הוריה להכריח אותה למסור אותו לאימוץ, ואחר כך, ללא כל עזרה, עם גידול הילד. איך נאבקה ברשויות שלא יקחו אותו ממנה, שלא ימסרו אותו למשפחה אומנת, איך הוריה התכחשו וטרקו בחוזקה דלתם בפניה.
טריקה חזקה. כמעט כמו זו שטילטלה כעת את רכבה...
.
נורה פקחה עיניים אל פנים דאוגות, כולם היו שם, בעלה, בנה ובתה. נורה לא הבינה מדוע הם עצובים... בין הפנים הרכונות, ראתה את פניו. צליל המוניטור שציפצף בחזקה החריד את כולם. "אני... אוהבת..." מילמלה נורה ושקעה בדימדומים.
