המכתב שלא נשלח

חרב יגוני מונח לצידי,מאמיר דמעותיי לכס מלכות געגוע רחוק,לוגם אופקיו חידת בואך אליי,וידי רוטטה למילותייך,מוכתמים בזרזיפי הגשם שיבש בעיניי.אלייך יוצאת נשמתי,לחבקך באהבתי,עד יוכלו מלאכי מרום לעטפני תשוקתם לטהרני בשמני קטורת ,מבושמים חיי אהבתי הגדולה.וחופן ליבי אביא לך,מטולא ברעמות אור גדולות,למען תזכרי מילותיי אהבה......

פעימות אהבה,(המכתב שלא נשלח).                 

רגעים חולפים

ואני מחפש

את מילותייך,

להרנין נשמתי

באהבתך הגדולה.

ושם,

בין מבטים

קפואים

אמצא נחמתי

לבקש ידך לאהבה.

ליבי התגעגע אלייך הלילה,חפץ להשרות כיסופיי בדלתך עד הרגע הבא בו אהיה עימך.ואני נאחז בגעגועיי עד תום,לבקש משאלתי היחידה להיותך כאן.

ומי יבין את תחושתי הגדולה?

המילים נכתבות,המילים חולפות,ונדמה שהרגע הקפוא בלעדייך נמשך לנצח.

עורג למילותייך,

להחיות רגעיי

כחיות נאדרה

חוצצת נשמתה

לאהבה.

לעיתים,נדמה לי שאני חורג מהרגשתי,כנוגע בקודש הקודשים וליבי נכווה מעט.ואני יודע שקודש הקודשים יישמר בשלמותו,ולא ייפגע מדבר,עליו אשמור כפנינה מיוחדת,שתותיר בי קסמיה עד תום,ואקח עימי את היופי,ואטע אותו בליבי .

והמילים שבי,נודדות אל מקומות אחרים,כסימן לא ברור לנשיקה אחרת...

ו אני,אני מודע כ"כ למה שיש בתוכיי,מודע לסכנות שיש בתוכי,ואני,לא חיפשתי מעולם להשתמש בנשק הזה לכל אינטרס אישי,האינטרס האישי מעולם לא היווה עבורי משקל רציני במילותיי,תמיד חשבתי שדרכי היא רגילה,כשל כולם.

לפעמים התברר לי שלא,והיום התברר לי שלפעמים מילה אחת יכולה לשנות עולם ,ויכולה לתת מושג לערך אחר,שונה,בצד האחר.

לפעמים גם מילה אחת אחרי המון זמן יכולה להביא להתרגשות עצומה כפי שלא הייתה מעולם...ואני,רק מביט מהצד על כך,וליבי קטן בהתרגשותו.

לעיתים,ההבנה הזו של חברות רחוקה ולא אישית שמתעוררת לחיים והמילים בה נהפכות לקרבה עמוקה,לא יכולה לתת בתוכי ביטוי להבנה שמאחרי המילים.ואני משתהה לנוכח הדבר,שחוצה גילאים וחוצה מעמדות.

הלוואי והייתה בי,ולו מקצת ההבנה לדברים,אולי הייתי יודע להטיב עם דרכיי ולתת לעצמי גם את האופן בו אוכל להיות ככולם.

להיות ככולם ללא כל מיוחדות,ללא כל השפעה,ללא כל דבר חריג.

ומי יידע להבין שמילים יכולות לשנות עולם ומלואו? מיידע להבחין גם שמילים בלי משים יכולות לבנות וגם להרוס? ומי יידע יותר מכל להשכיל ולדעת שהמילים הם הכוח הכי חזק שיש לאדם?

לא מלחמות,לא כלי נשק שמכונים תותחי על,לא מחשבי על,ולא שום דבר.

מילים היוצאות מתוכנו משנות סדרי עולם,ועל פיהם יישק עולם לטוב או לרע.

ואני..הקטן מכולם,יכול לשנות סדרי עולם?

אין ביכולתי לעשות כך.המעמד הזה כה גדול וכה חזק ממני,ואני כקש שביר .

כמה ליבי מייחל להיות ככולם,להיות ככל האדם,למצוא את דרכי הפשוטה,לראות את העולם שבי כמקום יותר בטוח,ויותר מרוכך,אך הייתכן שכך יקרה?

הייתכן שהעוצמה הזו תדעך ביום מהימים?

כמה שהייתי רוצה להאמין שאכן כך יקרה,וליבי...קורא משאלותיו אחרת.

ידעתי לא מעט קשרי אהבה,ואחד מהם הפיג  ריחו לעולם אחר,ועשניו נמוגו למכלאת העננים לעולמי עד.

 דבר שהחל כדבר מבטיח חצה בדרכו לצד הלא נכון,ואני ניסיתי בכל כוחי להחזיר את הדברים למסלול הכי מבטיח שיש,אך לצערי,הדרך רק העמיקה מהמורותיה עד נפלתי לתוך תהום ללא מוצא.

לא היה שום רע בדרכי,דרכי הייתה הטובה ביותר שיכלתי לתת לעצמי ,אפילו את הדעות המוצקות שלי זנחתי,ורק למען לתת לעולם ההוא להבנות בצורה מופלאה,אך למרות כל ויתוריי,נפערה התהום,ואני נפלתי לתוכה

אולי זה קרה לטובה,אולי מוטב היה שמשהו יפיל אותי על מנת שאוכל להבין שדרכי אינה נכונה.אומרים שטעויות מלמדות אותנו לקח לחיים,והלקח שלי,האם הוא נלמד?

הייתכן שדרכי היה שגויה? הייתכן שמילותיי היו כקנה סוף הנשבר לאנחות הרוח הנושבת למקומות אחרים?

לפעמים חש אני שכוס תרעלה שתיתי,כאדוות חלום ישן,נוסק בי מהמורות לילה,לצלליות עשנות בין כוכי המחר.

מי יבין את הנוסחה הזו שכבוד של אדם אינו פרוץ לכל אחד,שצריך לכבד את האדם באשר הוא,גם אם הוא אינו נוכח ,הרוחניות של האדם היא המקור ליצירה,לא הגשמיות שלו אבל אנחנו חבורה של קלי דעת לא באמת מבינה את הכוח המונע של יצירת מילות האדם,עדיין אנחנו רחוקים באלפי שנות אור עד למגע המושלמות שבנו.המושלמות הזו שכל כך מדברים עלייה,שכל כך גאים בה...היא  רק מילה גסה שאין לה בסיס ותכלית בחיינו.

השאיפה להיות מושלם,הרצון להיות טוב יותר,הדריסה בדרך למעלה...ובסופו של דבר,מה מחכה למעלה בפסגה?

הנשאר שם עד יבוא החזק יותר...ולא עדיף שנסתפק במה שיש?

מי יבין את זה?

מי ייתן דעתו לכך שהמילים יכולות גם לחרוץ גורלות?

כנראה שעדיין אין בנו את הכלים לדעת,ולהבין שמילים הן כמו גזר דין מוות.ורק התהיות

עדיין ממשיכות לעלות,ולסכר נפשי מפני השאלות הכ"כ גדולות שאין להם תשובה.

ושם,בין החיבוק החם לזגוגיות מנופצות,ליבי פתחתי כמשחטה פנימית בלתי הגיונית,הזויה.

כל כך רציתי להשיק נשמתי בליטופי אהבה,כמטרה נעלה שתבוא לחיי ותטהר אותם באושר,

אך..נדדה ממני אהבתי,הקפיאה חרותה אל ארץ רחוקה רצופה שממון ותובנה רעה.

רציתי לבקש אהבתה הקטנה,לפרוס רגשותיי למטבעות של געגוע,לפסל בתוכה את שמי,כלוח לבה הניגרת אל מחוזות יופי...

אבל,צייה וניכר באדמתי הומות בארץ אהבתי,כאבן שאין לה הופכין.

כמה ניסיתי להבין את דרכי,כמה ניסיתי לבחון היכן שגיתי,היכן זרקתי את אבניי לבארותיי,אך לא מצאתי שום משגה.ייתכן שהמפגש לא היה ראוי,לא היה יכול לתת לעצמו את הרוגע שלו הוא היה זקוק.

איני מתחרט על התוצר העגום שהכה בקשר ההוא,אני מאושר שכך קרה,מאושר שאני יודע שידי לא הייתה במעל גניבת הרגשות.

לא חסרים בי יכולות לבנות עולמות אחרים,לא נכותי עד כדי מחנק מהפגימות הזו,ההוכחה ליכולת שלי היא ,השלמות שמצאתי עימך ,שלמות שמביאה אותי לסף הרגשות בכל פעם שאת כאן.ואני יודע שעימך אקח את כל ההבנות והחוויות  למקום הכי טהור שיש.

האהבה הזו הפועמת  אצל שנינו היא העדות לכך שאפשר לראות את הערכים הקודמים בחיינו שנעלמו,את אותם עקרונות שלא קיימים.

מי היה יכול להבטיח לנו שנמצא את היופי הזה דווקא כאן,מי היה יכול להאמין שהאהבה הזו נוצרה בעקבות משיכת המילים,ולא דווקא בשל סיבות כאלו או אחרות?

ומי יבין שערך הצד השני קודם לערך העצמי?

הרבה דברים נעלמו מחוויות עולם הילדות,לפעמים אני רוצה להיות שם,לטעום שוב ולו לכמה דקות את התמימות הזו,של עולם בוסר,שחברבורותיו היו בכל פינה ולא התמקדו במקום אחד,כטכנולוגיה המתקדמת של היום.

הטעמים,הריחות,החוויות,ההתרגשות,לא נמצא כמותם כיום....

ועולם כמנהגו נוהג,ואנחנו ממשיכי דרכו,נזהרים לבל נשאר מאחור.

כולי שמחה שאת כאן,שמח בחלקי עד מאד.

ולך,

אקריא רגשותיי

אחד לאחד

לתבל נשמתך

זרי שושנים

של אהבה.

לך,

אצפין שפתיי

מתק נשיקתי

דמדומים של

געגוע.

אלייך,

אחרוז ספינתי

תורני תפילה

לימים של

אהבה.

כמה שהייתי רוצה לעטוף אותך עתה באהבתי,ללטף פנייך ביד רכה,ולקחת דמעותייך אל אדמתי,להשקותה באהבתך.לקרוץ לך נגינתי,הלמות התרגשות ראשונה בליבך.

ואאצור דמעתי אושר,למרבד תשובות הדי נפשי קוראים טהרה מלאה לנפשך. ורזי ימי תבל בראשית ילטפו עלומייך בינה חדשה, לזמר שלאהבה.

מה טוב היה כשראיתי צילך מהלך בשדותיי,מבעד לקני הלענה הרבים...הגיח לאיטו,והלם חירותו בחיי.

צחוק של ילדות פשט בי,כשרוח חרישית נשבה בשמי חיי,הלאימה כל מחשבותיי על רוע ואכזבה,והצל שניבט בי חלק דמותו עם דמעותיי.

תוכחות לא אהודות ידעתי,לקומם חיי לדריכת עוז מילותיי ,כבטחון עצמי מופרז שצחק בי סגולותיו.ולא ידעתי  פישרו.

אין אני חש נרדף,ליבי שלם ושקט,לוקח את מחשבותיי אל הדרך היפה בה הנני הולך,דרך שאותה מצאתי לפתע פתאום בין הקווים הכל כך לא מציאותיים  של הקיום הנוכחי.

הולך בדרכי בשלמות מרובה,לא מתחנף לדבר,לא משליך דבר,אלא נותן בקולי את שאהבה נפשי,בעוז וחריטת הכוח במחשבתי.

חורט ימים

נפלאים,

בשעון ימיי

מצוות ליבי

לאהבתי.

צילך מקונן

בחיי

נמשים של

אהבה,

הולמים בנפשי

קולות של

געגוע.

וציפורי יומי

מנעימים שיריי

אדוות מילותייך

לרסן שמי

באהבה.

מוסיקה מיוחדת נשמעת עתה באוזניי,מוסיקה שאמש כה רצתה שתהיי כאו עימי.

ואני חושב עלייך,,רוצה שתהיי כאן עימי...ואני לבד.

והמילים אלייך,זורמות מתוכי ללא חידלון,מבקשות לגעת שוב בנפשך,לחבוק אותך לימים יפים,

והלילה חולף לאיטו, בחיבוק מלטף אחרון בשלל צבעי דמדומים הלומי יופי הפושטים בגוף

כתשוקה עצמית לגעת ולא לחדול.ובך,איני יכול לגעת,רחוקה את מעימי...

רגעים אחרים חווה אני עתה,רגעים אחרים,שלווים,נעימים,בשיחה מרתקת וקסומה,ואני תמיד חושב עלייך,מחכה לך...

עם האהובה שבי ארצה להיות,כי היא האחת שמילותיי מופנות אליה..

פוסע לתוך גופך

כחייל ללא מדים

בואכה שערי אהבתך

להניח חרבי

על ליבך

כמשמר נצח

לימים רבים.

לי תהיי נסיכת

האגדות הישנות

רוגשת כפיית הלילה

הנעטפת

בקסמי דמיון

מהעבר הרחוק

כפסלוני תמיהה

לאהבה.

ובין נפלאות החיים

אבקשך לרפד ימיי

באהבתך

כחלום רחוק

שורר ליבי

מנעמי עולם.

שיר זה חובק הקסם אותו השארתי לך אתמול,קסם שאותו ריפדתי  בזרעי אהבה נוספים.

ואלייך,כחייך ללא מדים אבוא לשמוע את פעימותיך כשרשרת אהבה תלויה על תליון הלב.

כמה אהבתי שיר זה,כמה שהוא מסמל אותך.

ואני נודד במחשבתי אלייך...."