תַּצְפִּית

שֶׁשָּׁמַיִם עֲמֻקִּים הִתְכַּחֲשׁוּ לַשֶּׁמֶשׁ,

בְּמָּקוֹם שֶׁדָּבָר כִּמְעַט לֹא נָע בּוֹ זוּלַת  

חַיָּלִים וּצְלָלִים יְרֻקֵּי יֵאוּשׁ.

וְהַיּוֹם,

אֲנִי עוֹשָׂה אֶת חֶשְׁבּוֹן הַיָּמִים,

שֶׁסָּפֵק בִּידֵי אִם 

יְאַזְּנוּ בִּי אֶת מִשְׁוְאַת הָאוֹר,

אִם יַפְעִילוּ עֲבוּרִי שֶׁמֶשׁ מְלָאכוּתִית    

בְּלִי מַרְאוֹת שֶׁל עָתִיד הַנָּע

בְּצִבְעֵי אַרְגָּמָן דָּהוּי.

זֶה לֹא

שֶׁאֵין בִּי רָצוֹן לִשְׁמֹעַ אֶת

סִפּוּר חַיֵּי מֵחָדָשׁ, מַמָּשׁ לֹא,

זֶה פָּשׁוּט    

מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת עַצְמִי  

מִבַּעַד לְעֲדָשָׁה קְמוּרָה,

רוֹצָה לָגַעַת בַּשָּׁמַיִם.

מִדֵּי עֶרֶב,