גיוועלד בשחור וכחול

לבושו שחור, שערו בהיר, על ראשו כובע שחור מטיל צל, אבל כשהוא מטה את ראשו לאחור בצעקה מייללת "שעבס!", השמש מאירה על הכעס שבעיניו, כמו עכבר שחור כלוא שזועק על העוברים ושבים כאילו אשמים בצרותיו.

וזעמו מתפרץ בצורת אבן מתעופפת, מנפצת שמשה. הוא מתנשף בזעם, כמו פילון זועם וזועק "שעבס!" אחרון ו"גיוועלד!" ליתר ביטחון, נחיריו רוטטים ועיניו רושפות אש. וכאב מוחבא היטב.

אחר כך הוא חוזר הביתה לאשתו, ושמונים ילדים או יותר מצפצפים סביבו, ואשתו מחייכת אליו בעייפות.

הוא עוד בזעם שעוררה בו המכונית ההיא, שהעזה לנסוע ביום הקדוש ביותר, מימיו ראה רק פעם או פעמיים מכונית נוסעת בשבת. שבת, ציפור נפשו של אלוקים. והם, איך הם מעיזים? איזו חוצפה יש להם! הטמאים האלו. כך ללכת כנגד הצו, בעזות, בחוצפה, בלעג מסוים הם מתנהלים עם בלורית משומנת ברכבם הממוזג, ומצחם עז, ועיניהם קרירות, ורוע נושב מהם, עד שמתעופפת האבן, ואז עיניהם מתרחבות, ופיהם מקלל, אמנם גם זו בעיה בעיני אלוקי השמים והארץ, אך זה כבר לא משנה, העיקר שהזדעזעו, העיקר שהבינו שאי אפשר להיות כך כופרים.

אלוקים לא נתן בחירה, כמו שלו מעולם לא ניתנה בחירה. העולם הוא שחור ולבן, או שאתה פה או שאתה שם. או בגן עדן או בגיהנום. כך גידלו אבות אבותיו את ילדיהם וכך גידלו אבותיו אותו וכך מגדל הוא את צאצאיו, כן ירבו. בבועה של שמירה מבוקרת, מגינה, עם מליון ואחת הגנות וכיסויי עיניים. עדיף לא לדעת כדי לא להנזק.

והכופרים, פוגמים הם בצחות של העם, הם כמו עלים נגועים שצריך לתלוש מהצמח, כמו איבר נגוע שצריך לגדוע כדי לשמור על הגוף הנותר. העולם הוא שחור ולבן, הרי מעולם לא ראה צבעוני, מכאן שהוא לא קיים. אין בחירה. או שאתה פה, או שאתה שם. גיוועלד!

הפגנה המונית, אנשים צועקים, קבוצה ענקית על מדי שחור מרובע, עומדים צפופים, אחד מקדימה זועק "גיוועלד!" בקול נורא, מרטיט, כאב בעיניו, והקבוצה כמו מתעוררת בתכונה ידועה מראש, 'גיוועלד!" הם זועקים, וקולם מהדהד בין בניינים.

קבוצת של שוטרים על מדי כחול מרובע מתקרבים. אחד מקדימה קורא ברמקול, "אני מבקש להתפזר." והקבוצה משיבה 'גיוועלד!" חזק יותר, כואב יותר.

הכחול מתקרב לשחור, הכחול מתנגש בשחור, והעם נקרע, והעם סובל, והעם מכלה את עצמו בעצמו.

והשוטר הראשי מרים את אלתו ומנחית. השחור קורס, זוחל וקם, צורתו מתרבעת שוב.

השוטר מרים אלתו בשנית, השחור הכואב מכה ביד חשופה, נלעגת.

הם כל-כך קיצוניים השחורים האלו, כל-כך לא מאוזנים, שיעלמו מעל המפה, שילכו לצעוק את הגיוועלד שלהם בבית עם שמונה מאות הצאצאים ששוכבים אחד על השני בדירה מחוסר מקום, שילכו לגווע בבחירה ההזויה של עצמם. שלא ירימו ראשם, שלא יזכירו את הפרימיטיביות שלהם לעולם.

ולמה הם כל כך פנאטיים? העולם לא מורכב משחור ולבן, זה לא רק גן עדן וגיהנום, שיתנו לאנשים לחיות.

הוא מנחית את המרובע שמולו לקרקע, תופס את ידיו באזיקים ומנחית אלה זועמת פעם אחרונה, הכובע נופל ופנים מדממות נגלות, שחור ולבן של עיניים כואבות, מיוסרות, לא יודעות. והשוטר לא מבין, איך יכולים אנשים לבחור בדרך חיים שכזו.

ולמחרת ימשיך המיידה לזרוק אבנים ולרסס חולצות ולתלות פישקווילים מאיימים לאורך קירות הבתים, והעולם ימשיך להיות בעיניו שחור ולבן, כי את זה בלבד המציאות מראה לו. והשוטר ימשיך לרסן, להכות אם צריך, וגם אם לא, כי הוא זועם על הטיפשות, על חוסר הבחירה שלהם, על הראש בקיר, כמו עז, עקשנות חסרת תכלית וסיבה, כמו בובת 'נחום תקום' שתמיד תופל ותקפוץ חזרה.

והעם ימשיך להיות.