הדרכים הצדדיות של הנפש מלאות שברי אדם ורצונות מתקלפים.
הפנים לבנות כמו לילה בלי שינה.
עשן קפוא כמו נשימתו של מת מבליח בחרכים.
וחושך יכסה את הכל.
עכשיו לשכב.
שמוט עיניים מחכה למכת החשמל הבאה.
האם אתה חי עדיין?
האם החיים שכחו אותך מאחור?
הרופא מושיט דיאגנוזה חתומה.
אתה בחיים והחיים אינם בך.
הפחד המכורבל סביב עצמו הוא שוקולד מתוק.
גוף שכבר מזמן הפסיק להצטפד לנוכח
זמזום דבורים מבטיח-טעם.
חבל שאי אפשר לעצור את הזמן כמו שעון עומד.
עכשיו לישון.
טפיחות על השכם כבר נשברו כמו תכניות חיסכון.
יש לי נפש קוצנית שלא אוהבת חיטוטי כוונות טובות.
אני הולך על קביים בדמות שירים שגוררים אחריהם רגליים
ובהן שרידי חיים ממאנים.
חבל שאי אפשר לזרוק מחשבות שחורות כמו בגדים.
משופד על פגיון מעשה ידיי;
טבול עד המרפקים באשמה מרוצה מעצמה כחסדיה של נואפת.
זה הדבר והיפוכו שקורץ כל כך לנפש המתחבטת.
נשען לאחור בתנוחת המתנה
כמו שחקן מזדקן שמחכה להיקרא מהשיכחה
ולגלם את תפקיד חייו.
עכשיו לחכות.
הזמן בולע סכנות ומשמן חרדות.
וכישלון אורב כמו מאהבת שבטוחה באי נאמנות.
כמה צללים השלו להאמין שזו אשה אי שם באופק.
ואין זאת: רק בליל משתנה תדיר כחולות נודדים.
תשוקה לאידיאל היא כמו זאב החג סביב כבשה מקרטון.
מקרוב ניתן לראות זקיקי שיער מוגלתיים ומחלות
חברתיות-מודרניות שנקראות נורמה.
הופך הכושי עורו וחושף חברבורות כליוניות.
ממתי התפארות בחולשה היא מעלה.
מקדש הרוס אינו מצמיח מתוכו חדש:
רק מעלה באוב רפאים שאוספים מתוכו אבנים
כדי להפוך אותן לנשק.
עכשיו להשתגע.
האם אדם שיוצא מדעתו מוצא דעת אחרת להתיישב בה?
כמה דעות מסתובבות ברוח?
כמה בינות מחליפות גאונות בחיי כורסה?
זיקנה מטורללת מפחידה יותר מהמוות.
אפילו אלופי עולם מריירים לתוך הצווארון שלהם
בסופו של דבר.
אין אכזר יותר מקריעת מסיכת הדימויים
שמפגישה אותך עם הקור האפור שבינו ובין חמלה אין ולא כלום.
העצים שולחים ידיים מתחננות אל השמיים.
הם לא יודעים שהשמיים עושים את אותו הדבר.
עכשיו להשתרע.
נפולת של בשר ומחשבות שלא מגיעות לידי גמר.
אתה נוסע שוב לארץ זכרונות העתיד.
שכתוב כפייתי גובר על נסיונות שלומיאליים לפתוח את הדלת.
בחדר שלי יש אינספור שעונים וכל אחד מהם מכוון לשעה אחרת.
מזג האוויר הפנימי שלי אומר שזה בסדר להשתגע כשאתה לבד.
