חלק שני

לפני כמה שעות ירדה החשיכה והיער כמו כוסה בשמיכת חושך עבה ולחה. הטל כבר החל להצטבר בקצות העלים וטפטף חרש על האדמה מתחתיו. היער היה מקום צפוף מרוב עצים וצמחייה שגדלה בו. מלבד זאת, היה יער הטל המקום היפה ביותר בטופֶליאָן.

     אילו הסתכלת על היער ממרגלות ההר שעליו הוא נמצא, לא היית רואה דבר. היער היה מוגן בעזרת דיסאפינֶזיו – כישוף היעלמות אשר גבולותיו היו מעין טבעת בלתי נראית. ברגע שנכנסת לטבעת זו, בין שהיית מודע לכך ובין אם לאו, היית יכול לראות את שהכישוף הסתיר. טבעת ההיעלמות של יער הטל הייתה ממוקמת בחצי הדרך אל היער, באמצע שיפוע ההר.

     מכל מקום, באותה עת היה יער הטל רגוע ודומם, למעט קולות הצרצרים שנשמעו פה ושם. אלארקים, נימפות, שומרי יער ויצורי לילה למיניהם כבר החלו לצאת מהמאורות, המערות, המחילות התת-קרקעיות ושפע מקומות המסתור. ריח הצמחייה עמד באוויר הצונן.

פסיעות חרישיות, מהוססות, אשר שברו בדרכן זרדים ועלים יבשים הפרו את הדממה.

לבסוף הוא הגיח מן החשיכה אל קרחת היער והניח את תרמילו על הארץ בחבטה עמומה. לאחר שהתיישב על העשב הלח, חכך בדעתו אם להדליק מדורה, אך באזור צפוף בצמחייה כמו כאן זה יהיה מעשה מאד מסוכן. הוא זחל מתחת לענפיו של עץ עצום ממדים שנשקו לקרקע, הוציא מתרמילו שקיק מלא אדמה ואימץ  אותו אל גופו. ונרדם.

מספר שעות נוספות לאחר מכן, שוב הופרע השקט ביער הטל, אך הפעם על-ידי פסיעות נמרצות ולחוצות. יצור מכוער למראה תחב את ראשו מבין הענפים והביט באיש יפה התואר שישן בשלווה. גופו של היצור המכוער היה דביק ושחור מזיעה ולכלוך. עיניו הבולטות התרוצצו לכל עבר בעצבנות ושפתיו נראו תמיד כמחייכות חיוך עקום. על רגלו היה צמיד שמשך מייד את תשומת הלב כיוון שכל-כך לא התאים לשאר המראה של היצור. זה היה צמיד שחור מעוטר בפס ירוק. אותיות 'ע.ו' ירוקות היו כתובות עליו.

הוא עיקם את אפו בגועל וירק לכיוון האיש. במקום אליו ירק החל להיווצר חוט אור דק שהתארך כלפי מעלה ונע לכיוון האיש. חוט האור הקיף והסתחרר סביבו ולבסוף נראה כאילו נספג בגופו, ונעלם. היצור המכוער ליקק את שפתיו בשביעות רצון ונחלץ מבין הענפים. הוא התחיל לרוץ מהר ככל שרגליו הקצרות יכלו לשאת והביט בדאגה אל השמיים, אל השמש העולה. עם אור השחר הראשון הגיע למרגלות ההר והתקרב אל כרכרה שחורה שחיכתה לו, רתומה לשישה סוסים שחורים. הוא דפק על דלת הכרכרה וזאת נפתחה בחבטה שכמעט העיפה אותו ממקומו. יד נשלחה מתוך הכרכרה, תפסה את היצור בידו ומשכה אותו פנימה. היצור התפתל מכאבים עזים בכל גופו שכן לא יכל לסבול אור שמש. הוא שכב מתנשף מול אדונו, עורבאקר וולת'.

"דהר!" קרא עורבאקר אל נהג הכרכרה. הנהג היכה את הסוסים במושכות ואלה השמיעו נהמה ופרצו בדהרה.

"דבר. היכן הוא? עשית מה שביקשתי ממך?" אמר עורבאקר.

"כן אדוני. הכל עבד כמתוכנן. מסאתי אותו שרוע מתחת לעס, ישן כתינוק" גיחך היצור בלגלוג, "וודאי יום קשה עבר עליו. לא הערתי אותו, אתה יודע. רק עשיתי את מה שאמרת. זה היה כל-כך יפה אדוני, כל-כך כל-כך יפה. הכישוף פעל בסורה נהדרת, פשוט נהדרת. הוא התמסג עם גופו באופן יוסא מן הכלל. אתה תוכל לעקוב אחריו בלי בעיה, בכל זמן שתירסה" היצור המשיך לדבר ולפטפט בלי הפסקה, אך מחשבותיו של עורבאקר כבר נדדו למקום אחר. מצויין, נראה אותו בורח ממני הפעם. פעם אחת טעיתי, ושילמתי על כך ביוקר. טיפש, כעס על עצמו, איך אפשרת לו לחמוק. האיש הזה השפיל אותך, שם אותך ללעג. הוא חטא פעמיים. אין לו זכות קיום בעולם הזה, לפחות לא כשאני נמצא כאן.

הוא הרים את מבטו אל היצור מולו שדיבר בשטף בלתי פוסק.

"שתוק, טרק! איני מסוגל לשמוע את עצמי חושב. שב בשקט ואני אשקול את האפשרות לאפשר לך לטייל מעט הלילה. על עבודה טובה מגיע גמול". עיניו של היצור נצצו מעונג וסיפוק עצמי.

    הכרכרה נכנסה אל עמק וולת' והחלה לעשות את דרכה אל עבר הטירה. עמק וולת' היה עמק רחב ידיים שהשתרע על פני עשרות דונמים. במרכז העמק ניצבה טירת האחים וולת'. זו הייתה טירה מאיימת ביותר, מעין כתם שחור אשר קורע את השלווה וההרמוניה שיצר הטבע מסביב.

עננים הסתירו את ראש המגדל הגבוה ביותר בטירה. צריחים וחלונות מסורגים היו פזורים על קירות האבן השחורים. מסביב לטירה נחפרה תהום. האמונה הייתה שהתהום עמוקה עד כדי כך שהיא מגיעה עד לעולם התחתון, ומכאן שמה – "תהום העולם התחתון". הדרך היחידה לעבור את התהום הייתה על גבו של סוס שחור, שהיו זן נדיר ביותר של סוסים. מאה וחמישים הסוסים היחידים שקיימים, היו בבעלותו של עורבאקר. מה שמיוחד בסוסים האלו היה העובדה שהם תמיד שמרו על מספרם. לא ניתן היה להרוג לחלוטין סוס שחור, או להרביע אותם למספר הגדול ממאה חמישים. ברגע שנהרג סוס, מייד היה נולד סייח חדש מתוך העפר של המת. הדרך היחידה להתגבר על הסוסים, הייתה להרוג את כולם בבת אחת.

    "החזיקו חזק, אנחנו עומדים להמריא!" נשמעה קריאת הנהג. מייד לאחר מכן הכרכרה היטלטלה בחוזקה מספר שניות בין שמיים וארץ, ואז נשמעו פרסות הסוסים אשר דרכו שוב על קרקע מוצקה. אחריהם ניצבה גם הכרכרה בפתח הטירה, בצד השני של התהום. הדלת נפתחה ועורבאקר ירד אל הארץ בצעדים מתנשאים. הוא זרק מטבע נחושת אל עבר הנהג וזה קד קידה עמוקה ונרגשת ופנה למגוריו.

"טרק, הבא את הסוסים לאורוות והברש אותם. אני הולך לחדרי, אל תפריע לי ואל תכניס אלי אף אחד. מובן?"

טרק הנהן נמרצות, "כמובן אדוני, כמובן. כרסונך. כבקשתך. סמוך עליי, אדו..."
"לך!" פקד עורבאקר בקול נוקשה. טרק התכווץ מעט במקומו והחל להתעסק במהירות עם רתמות הסוסים. עורבאקר עקב אחריו בעיניו ואז פנה לעבר הטירה. השומר המופקד על שער הכניסה החל למשוך בשרשראות הכבדות, ושער הברזל החל לעשות את דרכו מעלה באיטיות תוך כדי שהוא משמיע חריקות צורמות.

עורבאקר עבר בשער ומולו נגלתה הטירה ובמרכזה חצר ענקית, מוקפת מכל עבר באבנים שחורות שנבנו לגובה. החצר שטופת השמש נראתה מזמינה במבט ראשון, אך לאחר כמה דקות כבר היה אפשר לחוש באוויר בכישוף מהסוג הגרוע ביותר. זוג עורבים מקרקרים חצו בתעופה את שמי התכלת, משליכים את הד קולותיהם אל מדשאות עמק וולת'. הכניסה אל תוך הטירה עצמה הייתה ממוקמת במרחק כמה עשרות מטרים משער הברזל, ועורבאקר התקדם לעברה תוך שהוא מביט לכל עבר בשביעות רצון. אחח, כמה אחיו וודאי גאה בו מלמעלה. עוד כשהיו ילדים, חלומם של שני התאומים היה להקים את הטירה הזו. אז עוד לא התגלו בהם התכונות האיומות המאפיינות את שליחי השטן. אז, הם עוד היו רק זוג תאומים המשחקים באגדות. אחיו, גאלאזר, היה האדם היחיד בעולם שלעורבאקר היה אכפת ממנו במידת מה.

הוא נכנס אל הטירה וניצב מול מסדרון ארוך וחשוך. הוא לחץ על כפתור שהיה מותקן על הקיר ולפתע קירות המסדרון הבהבו לרגע ונעלמו. לא הייתה זאת אלא אחיזת עיניים, הולוגרמה פשוטה שכיסתה על האולם האמיתי. האולם היה רחב ידיים ומעוגל, וקירותיו נבנו גם הם מאבן שחורה. לאורך כל קירות האולם ניצבו שולחנות, ועל כל שולחן הונחה גולגולת. של אדם, של חיה, של יצור אגדי כזה או אחר. זה היה האוסף הפרטי של עורבאקר; גולגולות כל קורבנותיו. הרצף של מעגל השולחנות נקטע פעמיים בלבד – ע"י דלתות ברזל כבדות שהובילו למסדרונות אחרים. בטירה נמצאו עשרות מסדרונות אשר מובילים למאות חדרים.

    אחת משיטותיו של עורבאקר ללכוד קורבנות אומללים הייתה להזמין אותם לטירתו ולערוך להם סיור. כאשר הפנו את מבטם אל דבר מה שמשך את תשומת לבם, היה הופך עורבאקר לענן אפרפר ומרחף לו בחזרה אל עיסוקיו. הקורבן לא היה מצליח למצוא את דרכו בחזרה בעצמו בין מדרונות הטירה הפתלתלים.

    מכל מקום, עורבאקר הכיר את הטירה על כל פינותיה. הוא הלך לו במסדרונות שבע רצון וזמזם חרישית מנגינה כלשהי. כשהגיע אל משרדו, התיישב על כיסא עץ כהה שעוטר כולו בברקים דקים אשר זהרו בכחול חיוור. היה נדמה כי זרם חשמלי עובר בכל אחד מהם. המראה היה מכשף. מול הכיסא הוצב שולחן עשוי מעץ כהה גם הוא ועליו הונחו בפיזור נפש מגילות קלף למיניהן. קסת דיו עמדה בקצה השולחן. קירות משרדו של עורבאקר היו מלאים במפות בלבד; מפות הארצות השכנות לטופליאן, מפת טופליאן עצמה, מפת הטירה ועוד. אף לא מדף ספרים אחד היה בנמצא. הקיר שמאחורי הכסא היה למעשה חלון זכוכית שצפה אל חצר הטירה והשער.

    עורבאקר מתח את ידו והפנה את כף ידו כלפי מעלה. הוא הביט בריכוז בחלל הריק שמעל כף ידו, ולאחר מספר שניות החל להיווצר ענן באוויר. לאחר מספר שניות נוספות הופיע פרצופו של טרק בתוך הענן.

"כן אדוני, מה רסונך?"
"הברשת את הסוסים?"
"כמובן אדוני, כמובן. כולם באורוות."

"מצויין. אני רוצה שתבצע שליחות קטנה בעבורי. אמור לי טרק, האם אתה זוכר את מלכת בריגוטה האלמנה?"

"ילנה, אשתו של קייל השלישי, אדוני"

"אכן כך. תעלה לחדרי וקח ממני מכתב שעליך למסור לה" אמר עורבאקר,"זה דחוף ביותר".

"סה בטיפולי אדוני, סמוך עליי" פרצופו של טרק נעלם יחד עם הענן. עורבאקר רטן על גסות הרוח, והענן עם פרצופו של טרק הופיע בשנית.

"אני מסטער אדוני, הרי לך הכבוד המגיע לך".

עורבאקר סגר אגרופו ומשך את ידו בזריזות והענן נעלם שוב. הוא לקח חתיכת קלף נקייה, טבל נוצה בקסת הדיו והחל לכתוב –

"להוד גדולתה המלכה ילנה,

ידוע לי שבמשך יומיים את מחפשת את בתך האבודה.

מכיוון שגם אני מעוניין שתימצא, אני מציע לך את הצעתי –

אני אשקיע מזמני בחיפוש אחריה, ובתמורה איני דורש דבר

פרט לתליון הקורבנות אשר נמצא ברשותה של בתך.

את יודעת עד כמה הדבר יקר ללבי.

שקלי את הצעתי בכובד ראש.

ע.ו "

כאשר חתם את שמו נשמעה נקישה קלה ודלת הברזל נפתחה לכדי סדק צר. טרק השחיל פנימה את ראשו וכאשר נתקל במבטו הצונן של עורבאקר התכווץ מעט ודידה פנימה בזהירות. עורבאקר גלגל את הקלף, כתב עליו את שמה של ילנה וזרק אותו לעבר טרק. טרק תפס את הקלף, שפשף את מצחו בעזרת הסחבות אותן לבש ופנה אל עורבאקר.

"א-אדוני, הטיול...אני יכול ל-לסאת הלילה ל-לעיר?"

עורבאקר השמיע נחירה. "אם תבצע את שליחותך במהירות, תוכל לצאת. עכשיו עמוד בשקט ותן לי לזמן אותו", אמר עורבאקר. הוא הוציא מכיס גלימתו חליל כסף קטן, קירב אותו אל פיו ונשף. שום קול לא נשמע, אך כעבור מספר שניות נשמעו דפיקות קלות על חלון הזכוכית שמאחוריו. הייתה זו כיפת האזמרגד, כפי שכינה אותה עורבאקר. כיפת האזמרגד הייתה למעשה קופסת זכוכית מלבנית, גובהה כגובה אדם גבוה יחסית, ותקרתה משולשת. התקרה המשולשת כוסתה מבחוץ במאות אבני אזמרגד קטנות וזוהרות, שכן הצבע הירוק היה מקושר עם האחים וולת'. כיפת האזמרגד זהרה בזוהר ירוק מסנוור כאשר ריחפה באוויר בדרך ליעדה. כאשר היו פוגעות קרני השמש באבני האזמרגד הזעירות, היו נשברות באלפי זוויות שונות ומטילות את זוהרן הרחק ככל שיכלה העין לראות. היה זה מחזה מדהים לצפות בכיפה במעופה. האנשים היו עוזבים את עיסוקיהם ומתקבצים יחדיו, מישירים מבטיהם מעלה בראותם את תא הזכוכית הפשוט, ולו כתר ירוק זוהר, מרחף באוויר. לאחר שהיה נעלם מהעין, היו נאנחים בעונג וחוזרים לעבודתם.

   עורבאקר התקרב אל החלון ופתח אותו כלפי מעלה, וכיפת האזמרגד ריחפה אל תוך משרדו. כאשר נחתה לבסוף, התמוסס אחד מקירות התא ואפשר את כניסתו של טרק פנימה. כאשר טרק היה בפנים חזר הקיר לשלמותו.