הסתובבנו יד ביד על
מדרכות תל- אביב החמה ונכנסו לברים ולבתי קפה ושאלנו על עבודה, יותר נכון אני
שאלתי. קרן אמרה לי שאני צריך להפסיק להיות ביישן ולעשות את זה בעצמי. אז מה שעשיתי.
שאלתי בדרך מחויכת בעלי ברים ומסעדות האם הם מחפשים עובדים, וכולם נענו לשלילה
לבקשתי ואני התבאסתי. "אל תתבאס ירון, עוד יקבלו אותך." קרן אמרה לי
במסירות והרגשתי שהיא מזריקה בי עוד קצת ביטחון "אני לא מבין אבל מה הבעיה,
זה לא שאני נראה מוזנח או משהו בסגנון," אמרתי והתיישבנו על ספסל מול הכביש
"אולי..." השיבה קרן בלחש וקבצן בלי חולצה בא לבקש ממני נדבה "אולי
מה?" והקבצן משך את כף ידו אליי ואני נסתי להתעלם ממנו "אולי אם תפסיק
קצת עם ה...." ענתה קרן וגלגלה את עיניה "אני לא מבין, להפסיק עם
מה?" שאלתי והרמתי את העיני לקבצן ועשיתי "לא" עם הראש "חולה
נפש." הוא זרק והמשיך בדרכו. כל הקבצנים האלה דפוקים. "אתה נראה
קצת.." קרן המשיכה "נראה קצת מה? דברי כבר תכלס!" גערתי בה. קרן
קרבה את ראשה לאוזני ולחשה לי: "מ-ס-ו-מ-ם," אני ריחקתי את ראשי ממנה
ובהיתי ברצפה. איך היא לא מתביישת לקרוא לי ככה. אחרי כל מה שעשיתי בשבילה. לא
יודע כל כך מה עשיתי, אבל איך היא עדיין לא מתביישת. סך הכול אהבתי אותה "נו
מה אתה עצבני עכשיו?" שאלה אותי ולא הגבתי לה. קרן שמה את ידה על רגלי וליטפה
אותה "מישהו היה צריך להגיד לך את זה," אמרה "מה את יודעת?"
שאלתי אותה "מה?" החזירה "מה את יודעת עלי?" "לא יודעת
הרבה," ענתה "ומה אני יודע עליך?" "אממ –" עשתה
"כלום!" אמרתי בקול רם "אני מכיר אותך יום ואת כבר בתוך החיים שלי
כאילו אנחנו חברים חצי שנה! מי את בכלל?!" שאלתי "אני קרן,"
"כן, אבל מאיפה את פה בעיר? מה אין לך בית? משפחה? חברים? עבודה? משהו?
משהו?!" קרן נעלבה וקמה מהספסל "אתה יודע מה, אתה מניאק אנוכי ואכפת לך
רק מעצמך!" היא אמרה והתחילה ללכת "כן, תלכי!" צעקתי לעברה והיא
באמת התחילה ללכת וכל צעד שהיא עושה ממני הרגיש לי כמו נצח ושהלב שלי מתרחק ממני
ויוצא עוד רגע מגופי. ציוץ חזק שבי צרח לי: "לא! אין מצב שאתה נותן לה ללכת
ככה!" איזה אידיוט אני! קמתי מהספסל והתחלתי לרוץ אחריה "קרן!"
קראתי "אל תלכי ממני! אני אוהב אותך!" כל האנשים שהיו סביבי הסתכלו עלי
במבט מוזר "אל תיתן לה לעזוב!" זקנה אחת שהלכה קראה לעברי ועוד איזה
בחור תפח לי על הגב. הגעתי לקרן. תפסתי לה את הכתף וסובבתי אותה "תהיה בריא."
שמעתי את הזקנה אומרת שוב פעם וממשיכה בדרכה. קרן הייתה אדומה וגם עיניה היו בגלל
שהיא בכתה "מצטער בייבי, אני אוהב אותך. אני מבטיח לך שאקשיב לך מעטה והלאה.
פשוט הכול התבלבל לי בראש לגבייך. זה היה נראה לי מוזר שאת איתי ככה פתאום, -
" "שתוק!" קטעה אותי קרן. הסתכלה לי בעיניים. עיניה הירוקות זרחו
והרגשתי שיש בינינו קשר כמעט טלפתי. "אני גם אוהבת אותך מאד מבלי לדעת למה.
תחכה קצת ואתה תדע עלי הכול. אני פשוט בחורה מופנמת מאד. אל תדאג, אני לא אפגע בך
בחיים." אמרה קרן. תפסתי אותה מהבטן, משכתי אותה שתהיה צמודה אליי מאד,
נישקתי אותה קלות על הפה וחבקתי אותה. היא הייתה קרה ורכה עד שפחדתי שתעלם.
הערב כבר ירד ואיתו
גם המצב רוח. חזרנו לדירה שלי ואני הייתי די עייף והיה בא לי לעשן משהו. ישבתי על
הספה בסלון כשרגליי מונחות על השולחן, הרפיתי את ראשי לאחור ועצמתי עיניים. שמעתי
את קרן נכנסת לשירותים. פקחתי את העיניים והכנסתי את ידי אל תוך הכרית האדומה עד
שמצאתי עוד עלה ירוק. פוררתי חלק ממנו על השולחן, קמתי מהספה והלכתי למגירה שנמצאת
מתחת הטלוויזיה והוצאתי ניירות גלגול. פיזרתי קצת מהעלה אל תוך הנייר, ליקקתי אותו
בקצבותיו וגלגלתי אותו עם הפילטר כדת משה וישראל. נכנסתי שוב פעם לפוזה של הרגליים
על השולחן. הדלקתי עם גפרורים את הג'וינט, הרכנתי את ראשי לאחור ועישנתי בהנאה. איזה
יום מתיש, יום עם הרבה צבעים וציוצים. לקחתי שאיפה ארוכה והרגשתי איך העשן הכבד
נכנס במהירות לראותי וכל החומר שבו נספג בי ועולה ישירות לראשי ומביא לי לחשוב
מחשבות רציניות על החיים. החיים? מה הם? האם הם מה שאנחנו עושים עכשיו ברגע זה? או
שהם בעצם הם מה שאנחנו נעשה אחר כך? או אולי הם מה שאנחנו בכלל עשינו פעם? ומה זה
הזמן הזה? איך הוא נוצר? למה ייצרנו את מכונת ההרג ההרסנית הזאת שנקראת 'זמן'? אי
אפשר לצאת נגדה? ומה זה שפה? איך אני יודע על מה אני מדבר ואנשים מבינים אותי? זה
בסך הכול אוסף של קולות. זה מה שאנחנו בני האדם, בסך הכול אוסף ענקי של קולות
שאנחנו יודעים להוציא מהגוף שלנו ולתת להם פירוש רגשי "ירון," קראה קרן
וקטעה לי את המחשבות "אולי תכבה את זה," נסתי להתעלם ממנה והמשכתי לעצום
עיניים "נו ירון. לא זה לא בסדר, הבטחת לי שתקשיב לי," איזה מעצבנת.
"רק עוד שאחטה אחת, מה אף פעם לא עישנת?" שאלתי אותה "לא, וגם לא
אנסה בחיים," השיבה "חבל." "אם אתה לא תכבה את זה עכשיו אתה
לא תקבל ממני סקס," אני ישר פקחתי את עיניי והסתכלתי על קרן שעמדה מולי. אח,
הבגדים הוורודים שהיא לבשה והיו צמודים עליה כל כך וראו לה כל קו בגוף הרזה שלה.
הסתכלתי על פנייה והיא חייכה אליי. היא הורידה את חולצתה ושדייה הגדולים והוורודים
היו מחוסים בחזייה הפרחונית, היא הורידה מעט את החזייה עד שכמעט חשפה את שדייה
לחלוטין וריר יצא לי מהפה "אתה רוצה לגעת?" קרן שאלה והורידה את החזייה
לגמרי והסתירה את שדייה בעזרת ידיה "אתה רוצה לראות?" ואני הנהנתי והריר
כבר נזל לי על כל החולצה "אתה תכבה את הג'וינט הזה?" ישר כבתי את אותו
על המאפרה שהייתה מפוצצת בסיגריות "ילד טוב, עכשיו תחזור אחריי – " אני
הנהנתי "אני ירון דההון לא אגע יותר בסמים ובאלכוהול –" וחזרתי אחריה "ואתחיל
לקחת את עצמי בידיים כי אני בנאדם מבוגר – " חזרתי אחריה תוך כדי שאני מנסה
לדמיין את שדייה קופצים כשאנחנו עושים אהבה "כי אם לא קרן בחיים לא תעשה איתי
סקס ולא אראה את שדייה." חזרתי אחריה ישר וכבר הרגשתי את הביצים שלי מתפוצצות
"מבטיח?" "מבטיח!" עניתי בהפנוט. אני כל כך זול, אולי הכי זול
שיש.
אחרי סקס מטורף
שרובו הגדול היה בדוגי פלוס גמירה שלה על כל הספה ואחרי זה שלי על הגב שלה רציתי
לעשן. אבל לא יכולתי, הבטחתי לקרן שלא אגע בזה יותר. דיי! אני חייב קצת מהצמח הירוק הזה. לא! אבל הבטחתי ואני חייב
לעמוד. קרן ישנה כשהיא מחבקת אותי ואני שוכב כשיד אחת מאחורי ראשי. לא הפסקתי
לנשוך לעצמי את הלשון מרוב שהייתי רעב לסם. "ירון, לא נרדמת?" היא לחשה
ואני לא הגבתי "דיי, אל תדאג. אתה תפסיק ואתה תמצא עבודה אמיתית ותתחיל לפתח
את עצמך. מאמינה בך." לחשה "תודה בייבי." אמרתי לה והרגשתי שלאט
לאט השינה מחלחלת בי ומביאה לי סטירה.
חודשיים
אחרי:
"כשאתה חוזר
אני רוצה שתכין לי את המרק תירס הטעים שאתה יודע לעשות," אמרה לי קרן בטלפון
"אין בעיה מאמי, אני מסיים עוד שעה וחצי את המשמרת ואני אדבר איתך. ביי אוהב,"
ביי בייבי!" השיבה קרן וניתקתי את השיחה. כבר חודשים ומשהו שאני וקרן ביחד
יום, יום. מצאתי עבודה במסעדת דגים בנמל בתור טבח, כן. חוץ ממוזיקה אלקטרונית אני
יודע גם לבשל ולאפות והמומחיות שלי היא דגים. טוב לי בעבודה, השף הראשי שהיה גם
בעל הבית היה בנאדם עם מבנה גוף מוצק וקירח והוא אחלה גבר, העובדים שעובדים יחד
איתי בני- אדם טובים. הכי טוב לי בזה שאני
עושה מה שאני הכי יודע לעשות ונהנה לעשות אותו. קרן קצת לא מרגישה טוב בזמן האחרון
אז החלטתי לצאת היום מוקדם יותר ולתפל בה כמו שצריך. אני הפסקתי לחלוטין עם הסמים.
קרן עוזרת לי בגמילה בעזרת הרבה סקס טוב והרבה אהבה וגם בעבודה אני יותר רציני
ואפילו השף הראשי זרק לי הערה לפני כמה ימים שאחד מהטבחים הבכירים כנראה עוזב עוד
מעט אז אני ייכנס במקומו שזה אומר שתהיה לי העלאה גדולה מאד במשכורת ואפילו אני
יוכל לקנות רכב חדש ומנצנץ ולא כל אגורה תלך ישר לשכר הדירה שלי. אמא כרגע בכל
הטיפולי כימותרפיה ומצבה בסדר. שבוע שעבר בקרתי אותה בבית החולים והיא הייתה קרחת
אבל הרופאים אומרים שרוב הסיכויים שהיא תצא מזה שנית.
סיימתי את המשמרת
ורצתי לקו אוטובוס שלי כשכמה חתולים רצים אחריי בגלל הריח של הדגים היוצא ממני.
האוטובוס הגיע ועליתי עליו. התיישבתי ליד איש זקן בעל משקפיים עבות כשכובע מגבעת
אפור על ראשו. האיש עיין בעיתון ולי הוא היה נראה ממש מוכר. הוצאתי את הסלולר
מכיסי ושלחתי לקרן הודעה שאני מגיע עוד רגע לטפל בה. הסתכלתי על קבוצת של נערות
מתבגרות עומדות באוטובוס ומרכלות בשקט על אחד הנוסעים שהיה מפורסם. אני הרמתי גבות
ואמרתי "אוקיי.." בשקט "אוקיי מה?" האיש הזקן השיב לי
"אוקיי שהילדות האלה מתלהבות ממפורסם." אמרתי לו ונסתי לא לדבר איתו
יותר "אתה יודע, בזמני מפורסם היה באמת מפורסם ואנשים היו מביאים לו כבוד
ענק. אני לא אשכח שיהורם גאון פעם ביקש ממני טרמפ שנסעתי באוטו לפני ארבעים ושלוש
שנה," "יפה, יפה," השבתי לו "מה יפה? היום אני רופא שמתפל
באנשים בקומה." הזקן אמר ואני פקחתי עיניים לרווחה. בדיוק, האיש הזה הוא
הרופא שאני כל הזמן רואה בחלומי וכשהוא מתחיל לזהור החלום פוסק! צמרמורות עלתה
בגופי והנשימה שלי נהפכה להיות כבדה. "אל תדאג ירון, הגעתי למסקנה שאני אעזור
לך בכול. רק תהיה סבלני, ויותר סבלני עם קרן." הוא אמר והרגשתי שמדעות יורדות
מעיניי. הוא לחץ על כפתור הצהוב של העצירה ושנייה אחרי זה האוטובוס נעצר
"רגע, מה השם שלך?" שאלתי אותו "אני רפאל, ביי ירון נתראה."
הוא השיב והרים את מגבעתו החומה לשלום, יצא מהאוטובוס ונעלם. יכול להיות שההשפעות
של הסמים גרמו לי לסכיזופרניה קשה? אחרי נסיעה ממשוכת והליכה של כמה דקות הגעתי
לבניין הרעוע שלי. עליתי במדרגות במהירות ונכנסתי לדירתי. "הגעתי!"
קראתי בקול. קרן שכבה על הספה האדומה כשהיא מכוסה מכף רגל ועד ראש בשמיכה ירוקה
"ירון?" שמעתי אותה אומרת בקול צרוד "אני פה יפה שלי," השבת
והתקרבתי אליה ובדרך הסתכלתי על הרצפה ושמתי לב שהיא מכוסה בשערות זהובות. שערות
כמו של קרן. "קרן? מה זה כל השערות האלה שעל הרצפה?!" אמרתי בבהלה
והורדתי את השמיכה מעליה. היא שכבה כשגופה אדום לחלוטין. אדום כמו הספה. לא הייתה
שום שערה על ראשה והיא הייתה קרחת "מה קורה כאן? למה כל השער שלך על הרצפה?
את הורדת אותו בכוונה?" שאלתי והיא החלה לבכות "אני חלשה ירון, חלשה
מידי," היא ענתה בקול צרוד ורעדה כולה "את עשית את זה לעצמך?"
שאלתיו הצבעתי על השער שעל הרצפה "השער פשוט נשר ממני בבאת אחת," ענתה
הוצאתי את הסלולר שלי ובאתי להתקשר למגן דוד "מה אתה עושה?" מתקשר
לאמבולנס "לא ירון, בבקשה. אסור שייקחו אותי ממך. אני ימות ישר,"
"נראה לך? תראי מה קורה איתך. לפני רגע היית קצת מצוננת ולפתע כל השער שלך
נושר," "כן, אבל אתה לא מבין שהם לא יעזרו לי," "כן הם כן
יעזרו! הם חייבים," צעקתי "אבל זאת לא מחלה מה שיש לי, זה בגללך,"
אמרה קרן והשתעלה דם. חייגתי לאמבולנס "ירון! תנתק!" צעקה עלי קרן
"תעזור לי לקום," ביקשה והושיטה לי את היד. ניתקתי את הסלולר ותפסתי
אותה בידה שהייתה מאד רכה ועדינה עד שכמעט לא הרגשתי אותה. נבהלתי. "מה זה?
מה קורה איתך?" שאלתי ונסתי לחזק את האחיזה שלי בה "ירון," אמרה
ובכתה על כתפי "אני רוצה שתשרוף אותי ותפזר את האפר שלי בים," "מה
זה? לא, לא, לא! אל תדברי ככה. הכול יהיה בסדר יפה שלי, קרן אור שלי אני אוהב
אותך," אמרתי והתחלתי גם לבכות והרגשתי פחות ופחות את חום גופה "תראי,
בזכותך.. בזכותך התחלתי להיגמל מהסמים ואז התחלתי לעבוד, התחלתי להיות רציונאלי
יותר והצלחתי להתנתק מהבועה שבה חייתי! התחלתי לשלם לכל מקום שאני הולך אליו ולא
בורח כמו אפס. הכול בזכותך. אל תעזבי אותי! בלעדייך חיי לא חשובים בכלל!"
קראתי "תבטיח לי דבר אחד ירון," היא אמרה בקול רועד "אל תחזור
לסמים שנית," ונפלה בזרועותיי וליבה חדל מלפעום ואני התפרצתי בבכי.
עשיתי כבקשת קרן.
גלגלתי את גופתה בתוך שטיח ישן שהיה לי במקלט לבינתיים וחשבתי איך אני הולך לשרוף
אותה. לילה עכשיו. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הלכתי לקיא וזאת כבר הפעם השלישית
שאני מקיא מאז מותה של קרן. היה בא לי לעשן, לא יכולתי להתמודד עם המוות הזה לבד.
אני צריך ציוץ שינחה אותי ויגיד לי מה לעשות. אני לא מעשן בגלל שאני רוצה, אני
מעשן רק בגלל הציוצים. וזה יהיה רק שאחטה אחת קטנה אז מה זה משנה?
הלכתי לספה האדומה,
בדרך הצצתי בשטיח בשביל לראות את קרן. אך קרן לא הייתה שמה. קרן לא הייתה מגולגלת
בתוך השטיח. השטיח ריק מאדם, חשתי סחרחורת והתחלתי לצחוק ודעתי השתבשה. נלחצתי,
עכשיו הרגשתי שאני חייב לעשן כי עולמי חרב עלי. הוצאתי מהכרית האדומה עלה ירוק
שהזכיר לי את העיניים הירוקות של קרן. התיישבתי על הספה ושמתי את השמיכה על גבי.
פוררתי את העלה אותו על השולחן. הצצתי שנית עם העין אל תוך השטיח וקרן עדיין לא
הייתה שמה. סגרתי את הכול עם הנייר גלגול. הכנסתי את הג'וינט לפי. הוצאתי גפרור,
משכתי אותו על דפנת הקופסא באיטיות וראיתי אך יוצאים ממנו גיצים קטנים ועשן שריחף
לו. העמדתי את הגפרור מול עיניי וקרבתי אותו לאט, לאט לפי והרגשתי שאני עושה משהו
לא בסדר. הדלקתי את הג'וינט, ולקחתי נשיפה עמוקה תוך כדי שאני מסתכל לתוך השטיח
שהיה מגולגל כשלפתע אני רואה בו את קרן שוכבת כשהיא קירחת. לקחתי עוד שאיפה ארוכה
ממנו ושערה המתולתל חזר לראשה. לקחתי עוד שאיפה ארוכה ועצמתי עיניים חזק והרגשתי
איך כל העשן הדחוס ממלא את הראות שלי בגראס טהור. "ירון-" שמעתי את קולה
של קרן קורא לי "הבטחת," שמעתי אותה מרחפת לי בראש. לפני חודשיים ציפורים
ציציו לי בראש והנחו אותי לאן ללכת, ואז עכשיו אני מבין שציציו הציפורים ברחו
מראשי וקרן נהייתה הציוץ החדש שלי. פקחתי את העיניים וקרן עמדה מולי. היא הייתה
ערומה, גופה היה ורדרד, נגעתי בה והיא הייתה נעימה כמו כטיפה והג'וינט נפל מפי
ארצה. לא יכול להיות שהיא הייתה כל הזמן הזה רק אשליה בשבילי. עיניה היו ירוקות
וגדולות, שערה הזהוב היה מתולתל ומנופח יותר מאי פעם. "הבטחת שתפסיק,"
היא אמרה וליטפה את זרועותיה "אבל אני רוצה להמשיך להיות איתך," השבתי
לה "אבל אם תהיה איתי חייך יחזירו להיות בשפל שהם היו פעם, ואם אתה תהיה
בלעדיי אתה רק תצליח ותשגשג," "לא יכולת להיות אשליה פחות מושלמת?"
שאלתי ועטפתי עצמי עם השמיכה "פעם צייצת לך ואתה היית הולך רק אחרי הציוצים
שרצית לשמוע ולא היית באמת עושה משהו טוב עם עצמך. אז החלטתי לבוא קדימה
יותר," "מי את בכלל?" שאלתי "אתה יודע טוב מאד," קרן
השיבה והצביעה על משהו מאחוריי, הסתובבתי וראיתי שהיא מצביעה על הכובע המגבעת
האדום אבל הפעם נוצות זהובות עטפו את כולו. "מה הקטע של הנוצות?" שאלתי
"אני מאמינה שאתה יודע ירון," קרן ענתה לי ונעלמה במכה. לא! אני רוצה עוד
מקרן, לא אכפת לי שהיא אשליה - אבל החיים שלי באמת התחילו להשתפר – אבל מה הם שווים
בלי אהבה? - אבל האהבה הזאת לא אמיתית! – אבל בחיים אני לא ירצה שום דבר אחר חוץ
ממנה! – דיי ירון! תתאפס על עצמך! הסתכלתי לאחור וראיתי שעדיין הכובע האדום עם
הנוצות הזהובות עדיין נשאר על הרצפה. קרן אמיתית. הרמתי את הג'וינט, נעמדתי, באתי
להדליק אותו שוב כשלפתע הרגשתי דקירה חזקה שבאה מכיוון הבטן והג'וינט נפל ארצה,
באתי להרים אותו אך הדקירות התחזקו והיה קשה לי לנשום. הרגשתי שראותי הולכות לצאת
ממקומם. "תצילי אותי קרן!" צרחתי והדקירות החזקות התעצמו על כל חלל
הבטן, הרגשתי שאבריי רוצים לצאת ממני. נפלתי על הרצפה והתפתלתי מכאבים עד שלא
הבנתי כאב? מה הוא?
שי טירי - כל הזכויות שמורות (c)
