.
.
.
שיניים בעירבון מוגבל
רבקה ירון ©
אתמול היה יום של חגיגה אמיתית לגיל הזהב, בוודאי זהב (או פורצלן) בין השיניים. אבל טבעו של אותו יום בשבילי התברר מאוחר יותר.
קמתי מוקדם מהרגיל ובמצב רוח רע, כעוצמת כאבי השיניים שהטריפו את שנתי והציגו בחלומותיי מראות שדווקא שימחו אותי, אלא שפעם אחר פעם התעוררתי לפני שנקמתי את נקמתי המתוקה. לכן קמתי, זהו זה.
הבטתי לעבר הראש שעל הכרית הסמוכה לשלי. זוגתי שתחיה חייתה את חלומותיה בנועם. מבוגרת ממני בשנתיים. בלבד. ובכל זאת, שני אחיי, שנשאו נשים צעירות מהם בהרבה, התאלמנו ונשאו שוב נשים צעירות מאוד-מאוד – אחי הבכור נשוי בשלישית –, עד היום לועגים לבחירתי, אתה עוד תמצא עצמך מטפל בה. (אבל לא, זוגתי מטפלת בי יפה. בלשון המעטה: יש קנאה.) או שהיא תקבור אותך, הם מוסיפים בלי חיוך. התבוננתי בה בשנתה השלווה וחסרת כאבי שיניים. רק שיני הבינה נעקרו מפיה, ובכל זאת מערכת שיניה לא נראית של קניבלית. כל גופה הדק לא נראה מסוכן לבריאוֹת. ובזה תם הנושא. זוגתי בלתי מזיקה לזולת. או לי. זוגתי מרגישה טוב מאוד את מבטיהם של אחיי ואומרת לי, תָאר לך מה היו אומרים עליי אילו ידעו שאני גויה בישראל, 'יש לה בריאות של גוי בריא'. ואני מוסיף לדבריה: של סוסה מבית של גוי טוב, לא מתקמצן עם המספוא.
לפי היומן ידעתי שמצפה לי יום שכולו כאבי שיניים, עם צילום במכון לבריאות השן. בהזמנה נתבקשתי להגיע חמש-עשרה דקות לפני המועד להסדיר את החלק המשרדי. הכרתי כבר את פיסות הפלסטיק שהטכנאי מחדיר לחלל הפה המעונה, כאבתי מראש את הפלישה, ועוד יותר כאבתי את הפלישה לחשבון הבנק. הרי אין לזה סוף, קראתי. ישששש בישרו לי בשמחה, תעקור ותעשה שתלים, ועמדתי להסכים כשאחד מחבריי לעבודה העיר מה פתאום, זה לא תמיד מצליח, אשתי ואני עשינו שתלים, אצלה החזיקו מעמד שלוש שנים והיה לה בלגן אחרי כן, אצלי היה כאילו טוב כשש שנים, הקיצר, שנינו כיום עם תותבות, רק אל תספר לאיש, זה לא נעים. והבוס שלנו מחליף שתלים כל שנה, ששש-ששש, היינו אצל אותו פרופסור כול-יודע. וחוץ מזה זה נורא יקר. הבוס יכול, הוא מומחה ב- נו טוב נעזוב את הנושא. עזבנו את הנושא.
(אגב, שני אחיי עם שתלים. אם יש להם בעיות בַּפֶּה, לא אותי ישתפו – הרי הנושא לא אלגנטי; מלבד זאת, הם יכולים להרשות זאת לעצמם כי תמיד ידעו לעשות כסף – והרי זֶה נושא מאוד אלגנטי, וגם אחת הסיבות להצלחתם עם נשים צעירות מהם. עוד לא נולדה זו שתקבור אותי, נוהג לפזם כל אחד מהם בלחן של מוצרט. מי יודע.)
ובכן, תוך כדי הרהורים ושיקולים כאלה קמתי, שתיתי, עישנתי (מזיק לחניכיים, אני יודע) והתכוננתי להליכה. הליכה תמיד מיטיבה אִתי. השארתי פתק לזוגתי, נטלתי את כל הניירות אחרי שווידאתי שלא שכחתי דבר, ויצאתי. ההרגשה שלי השתפרה. גם יום זה יעבור: את הצילום מוסרים מהר, קבעתי לי תור אצל הפֶּריוֹדוֹנְט במרווח של שעה וחצי – הרי הכול באותו הבניין. להמשך הטיפול, וכדי שהלקוח לא יברח למרפאה אחרת, למשרד היה סידור מראש עם טכנאי השיניים: הוא מתפנה מיד כשהפֶּריוֹדוֹנְט מודיע על פינוי פצועים משטחו, והטכנאי אוסף את הפציינט, מדמם אבל רגוע בזכות זריקת ההרדמה. אם יתמזל מזלי, עוד אזכה לכמה שעות בשבילי.
יופי של הליכה. השתעשעתי בהשלמת חלומותיי מלאי השיניים. בהם היה הפרופסור שחברי לעבודה דיבר עליו, כי גם מרפאת השיניים שלו שכנה באותו הבניין, והוא היה בין אלה שבישרו לי על הפתרון המופלא של השתלים, שכנע אותי והתאכזב מרה כשבישרתי לו על ביטול התוכנית. ומי היה אומר, הנה צץ לו מולי הפרופסור עצמו ומברך אותי בבוקר טוב שכולו טוב ותקווה. עניתי בניד ראש בלבד ושאלתי בלבי איפה הוא עובד כיום, כי שמו נמחק מרשימת בעלי המקצוע שמתנוססת ליד דלת הכניסה. הוספתי ללכת בצעד קצבי ודמי זרם בשמחה (דמי המִסְכן, עוד לא סיפרו לו שיישפך לשווא בעוד זמן מה).
איזה יום מצפה לי הרהרתי כשהפעם הופיע מולי הבוס בכבודו ובעצמו, אדם שהעדינות רחוקה ממנו, מביתו, ואשר מעליב ומשפיל ומה לא – אלה מה, הוא הבוס. הסתכלתי שוב. כן, זֶה הבוס שלי, וזיהיתי בו את אחד המוענשים על ידִי בקטע כלשהו מחלומותיי. איך לא ניחשתי. היה קצת מטושטש, בחלום, אבל כן, זה היה הוא ללא כל ספק. כאבי החניכיים והשיניים שתקפו אותי מנעו ממני רגע של אושר. מילא. פתאום אחזה בי חרדה קטנה – תופעה רגילה למראה הבוס שלי – שמא הארנק, התעודות, המי זוכר מה עוד נשכחו על שולחן הכתיבה. ברגיל אני דוחף אותם למושב הקדמי. פשפשתי בכיסי המכנסיים והמקטורן. לא, הכול בסדר. רק בשיניים שלי שום דבר לא-בסדר. בינתיים התעכבתי. הבטתי בשעון. אחדש את ההליכה באותו הקצב ואגיע בזמן. אפילו מוקדם. הרי זוהי רק ההתחלה.
עד מה הייתה זאת רק ההתחלה לא ידעתי כשניסחתי מילים אלו במוחי. כאילו כל חבריי ממקום עבודתי יצאו לטיול בוקר לכיוון הבניין בעל השלט עם שיני המלתעות הבריאות שאליו פסעתי-צעדתי. מה, כל אלה יש להם בעיות שיניים. על המדרכה ממול הלכה בצעדים קטנים ומהירים המזכירה, אלמנה שאצלנו נראתה תמיד שחוחה והנה היא זקופה מאוד ומחובקת לגבר נאה. לא ראתה אותי, לא ראתה את הבוס, זה בטוח. אחריהם ולפני שראיתים שמעתי את שיעולם של פקידי מחלקת החשבונות מן המשרד שמול זה שלנו. הם זוג נשוי ושניהם חולניים כנראה, כי ת-מ-י-ד לוקחים ימי מחלה (לפחות הפעם זה נכון). והנה לצדי נשמע בוקר טוב, מה שלומך בבוקר יפה זה, אז גם לך יש בעיות שיניים. דברי בחור צעיר שעובד אצלנו. כן, גם לי, כל עוד יש לי שיניים עניתי. עמדנו כבר לפני הבניין. האלמנה השתוחחה שוב – הגבר שהיה בחברתה נעלם –, אמרה בוקר טוב, מה שלומכם, שני הפקידים החולניים אף הם אמרו איזה בוקר טוב בחמוץ-חמצמץ.
כשהגענו מצאנו שהבוס כבר התמקם ראשון בתור ליד המעליות. נוכל לקיים ישיבת זוטא גיחך הבחור הצעיר, וההמשך – כן, ההמשך היה לי מוכר מחלומותיי באותו לילה. על-באמת.
החלק שכבר הכרתי התחיל מיד אחרי שהבוס דחף את עצמו קדימה, נכנס ראשון למעלית וכמעט העיף אותי כדי לצאת גם ראשון ממנה, תוך כך צלצל הטלפון הנייד שלו, הוא התבלבל, מעד, ניסה להתיישר ולענות לצלצול, נפל פרקדן בה-בעת שהפרופסור הכול-יודע (מליץ היושר של השיניים התותבות) פילס דרכו מפי מעלית אחרת ובלי משים נתקל בראשו של הבוס שגנח. הבוס ביקש להתהפך ולהתרומם אבל נפל בשנית, הפעם על בטנו – ופתח פה מלא מלתעות שנפלטו החוצה. אז יש לו תותבות, המנוול. הנייד שלו צלצל הלאה. זוג פקידי החשבונות, כשהצליחו סופסוף לצאת מהמעלית, לא ראו את התותבות והאישה דרכה עליהן, גם נתקלה בזרועו של הבוס שלי וצנחה ארצה. בעלה הרים אותה בלי חן ובלי נחמה – ראה מה עשתה וידע מה יקרה – והרים את הסט החבול. הבוס צווח, אתֶם תשלמו על זה. תענה כבר לסלולרי בנאדם, קראה האלמנה כשגבר עלינו ניסור צלצוליו. תעני אַת, מה, נדמה לך שאני יכול, הוא צעק ופקד עליה. זו נבהלה וענתה, מי זה, הקשיבה רגע ואמרה לבוס, מישהו כאן מודיע שאשתך נפטרה לפני כעשרים דקות וצריכים אותך. מה, מה אַת אומרת, מה פתאום, לא עכשיו, תגידי להם, לא עכשיו, כן-כן, תגידי להם לא עכשיו, לא אצא מכאן ככה בלי ה- ה- אני לא משוגע, לא –
זזתי הצִדה במטרה להימלט מן המהומה, אבל עדיין זומנה לי תמונה נוספת מחלומותיי: נפילתו של הפרופסור הקיסרי האחרון במגדל-השן, תוצאה ישירה מן ההתנגחות עם הבוס שלי. אף הבחנתי, בהן צדקי, שגם אצלו אין שתלים אלא תותבת חלקית שאיימה לפלס דרכה החוצה והרחק מפיו. הפעם צעדתי במרץ לעבר חדרי הצילום. די לי.
נו-נו, המהמתי לעצמי כעבור שעתיים כשצעדתי החוצה בגאון, השגתי את חלומותיי ואפילו הגשמתי אותם, אני עם יונתי הגויה בסתר המדרגה, אני עם אחיי גיבורי תהילת הממון ונשותיהם הצעירות, אני עם חברים לעבודה ובוס כמו אלה ובלי פרופסור קיסרי, אני האזרח נעדר התַּחְמָנוּת, אני המושתן הקטן, והכול בבוקר אחד של שיניים מחייכות בפורצלן מבהיק ומבחיל, ובטרם התרחקתי עוד שמעתי מפי הבחור הצעיר שהלוויה תהיה מחר, הבוס עדיין שם.
הבוקר נלך להלוויה. כן, גם זוגתי. למה לא.
