הערה - אני כתבתי את המכתב הזה באופן פיזי בלבד. המילים שלו הן לא שלי.
הייתי עסוקה בדברים אחרים ליד שולחני, ולפתע עלה בי צורך עז לכתוב. הפכתי לעמוד האחרון של המחברת איתה עבדתי באותו רגע, והתחלתי לכתוב בלי לעצור. מילאתי עמוד פוליו שלם, לא היה לי פנאי לחשוב על המילים. אני רואה את התקרית הזאת כמשהו מיסטי.
"הו אנט אם רק היית יודעת כמה רע לי. כן כן, רע לי כל כך. אין אוכל, אין מים.
שלא לדבר על מים חמים. גרוע מכך - אין כאן שמחה, אפילו לא טיפה. צחוקך חסר לי כל כך.
החבר'ה מהפלוגה מתגעגעים אלייך גם הם, אלייך ולעוגות השמרים הנפלאות שלך. ריחם עוד עומד
בנחיריי, מעורבב בריח הגרביים המלוכלכות והבוץ הרטוב. פעולות ואימונים הופכים אותי לאדם אחר. כבר אינני אני. והכל בשביל מה? עוד הרג, ומוות. אין אני שונה מאותו חייל אשר אני מתכוון
להרוג בלחימה, אלא רק בשפתי ותרבותי. והאם האדם מתורבת מטבעו? הרי שפה ותרבות הן
סימנים לחיים, הלוא כן? הרי בדברים הבסיסיים כולנו מסתכמים בתבנית אחת. כולנו בעלי גוף, נשמה, רגשות. בתוך תוכנו בוער הצורך באהבה, משפחה, הגשמה עצמית. חיים פורחים בנו, ואנו גודעים אותם. עוקרים ומבתרים את החיים מעצמנו. כן, מעצמנו! ככל שאהרוג יותר חיילים,
ככל שאהפוך לחייל טוב יותר, פטריוט ממולח, כך תשתלט עליי תאוות הרצח. זה בלתי נמנע, אנט. אני אוהב אותך אנט. אל תתני לתאוות הרצח להשתלט עליי, את מכירה אותי. כל-כך הרבה
חלומות יש לי ולך. הרי אני לא חייב למות על מנת שתאבדי אותי. את אוהבת אותי בגלל
נשמתי. ונשמתי תאבד כבר עד שאגיע הבייתה. אני כותב לך שורות אלה ובוכה. יושב כאן
ומושך באפי, מרוב צער, געגועים, דאגה על העתיד. [...] <-- אלו דמעותיי, אני שולח לך אותם
כדי שתראי שאפילו הן כבר אינן טהורות. דמעות אשר נוצרו בעיניי, טהורות לגמרי. התחילו
את מסען במורד לחיי, על הבוץ, הזיעה והרפש. ספגו הן מהכל, ונחתו על הדף, בדרכן אלייך.
ולמה נוצרו הן בכלל? שאלה מצחיקה, כמו לשאול מהי משמעות החיים מנקודת מבט של
דמעה. הן נוצרו מתוך צער, וקשה ללכוד את הסיבה המדוייקת לצער, שכן הן רבות כל כך.
אל נא תתעצבי. אני מבטיח לך כי בעוד מספר חודשים ייגמר הכל ואני אחזור לביתנו.
אם לא תיפח רוחי ונשמתי עד אז. אנא אל תתני לזה לקרות. שלחי לי אהדה. שלחי לי
את עצמך. שלחי מישהו שיבוא לכאן, שייקח אותי, ולעזאזאל הכל! ארורה האדמה הזאת!
ארורות המלחמות! ארור האל אשר ברא את האדם! וכי למה ברא! ברא מתוך צער,
קשה לתפוס וללכוד את הסיבה המדוייקת, שכן יש כל-כך הרבה. כמו דמעה. וכי למה
בורא גופי את הדמעות? אנחנו הפרשות של האל, אנט אהובתי. האדם הוא דמעת האל, הסופג במהלך חייו בוץ, רפש. זיעה. מלחמות. אך אני זכיתי לספוג גם אותך, אליי. אנט. מה יפה
השם הזה. א-נ-ט. שם שמזכיר אבן יקרה. מה אני מתברבר כאן, פעם פילוסוף
ופעם אוויל. אוויל אני, ולא יותר. אוויל מאוהב ואבוד. עכשיו מסתכל אני אחורה אל
השורות שכתבתי, ויודע שלא יהיה לי האומץ לשלוח לך מכתב זה. לא עד כדי כך
אכזרי אני. תתעצבי אל לבך, ואני לא אוכל לנחם. וזו תהיה אשמתי. לא, לא אשלח את
המכתב. אטמין אותו במגירה, וימצא אותו הראשון שיבוא לאסוף חפציי לאחר מותי. מותי הרוחני. שכן אני אינני אני. מלחמה משנה אנשים. היא נותנת לך נקודת הסתכלות שונה על החיים. נקודת הסתכלות של דמעה, אולי. עכשיו אני מבין כיצד מרגישה דמעה. אנט, עוגות
השמרים שלך יישמרו בזכרוני כדבר היחיד מעולם זה. עוגות שמרים, ולא יותר. היי שלום."
