אני כותב

אני כותב כי אני יודע שהמחשבה שלי צריכה להכתב.

     אני כותב וצורח, בלי שאף אחד ישמע ולו צליל אחד, גבוה או נמוך. לפעמים הצרחות קוראות לעזרה ולפעמים, כמו חבורת עורבים זועמים, באות להביע כעס עצום מחוסר גבולות. פרט אחד נשאר רלוונטי בכל אחת מהצרחות - הן לעולם לא מביעות אושר או התרגשות. אין לי זמן לשטויות כשטוב לי, צריך לנצל את הרגע השאול הזה, הזמני.

     את הדברים הרעים אני כותב דרך קבע. הסיבה היחידה לכך היא הצורך לזכור אותם כמו שהם, לצרוב ולחרוט כמה רע היה. וזה לא שאני מאמין שאפשר לשכוח את הרע, הוא צורב את שלו בדרכו המיוחדת והאכזרית. אבל הציור הזה, המילולי, צריך להיות כ"כ מדוייק ופרטני, פורטרט שמן עצום של רגע ספציפי על קנבס. הוא צריך להכאיב כדי ללטף.

      המילים שאני כותב מלטפות אותי, אין מישהו אחר שיעשה את זה באופן הנכון. צריך להעביר את היד על הראש, לרדת לאט לעבר הגב דרך העורף, להצמיד אותי וללחוש מילות עידוד באזני הימנית. אין מישהו שעושה את זה נכון כמו המילים; הן עוברות על גבי המח, ודררך הגזע מעבירות עצמן בזרם חשמלי לא רצוני על גבי חוט השדרה. הן נדחקות למעלה בחבטה אדירה, שורטות עצמן על גבי עור התוף ונחרטות היטב בזכרון. הן פורשות את ידיי ומורידות דמעות של נחמה, דמעות מלטפות שלא יכולות לשרוט עוד.

המילים לא מרחמות עליי, הן אוהבות. הן מלוות אותי מנשימתי הראשונה.

אני כותב מתוך הצורך ללטף עצמי בנחמה.