"החיים ללא אהבה כשינה ללא יקיצה", נזכרתי בפתגם הידוע, בעוד אלומות אור צרות החלו לבקוע מבעד לערפילי הבוקר. אגלי הטל יצרו זרמי מים דקים על שמשת המכונית. לחצתי על הדוושה, מנסה להקיף את הכיכר הססגונית שלפני. בזווית עיני הטרוטות ומצונפות קמעה קלטתי את יופיים של שיחי ה"גודציה" הנמוכים והלחים השתולים במעגלים שבלוליים של לבן, ורוד וסגול.
"צמחי אביב בעיצוב מרהיב!" חשבתי לעצמי, פונה ימינה לכיוון המשתלה הצבעונית הממוקמת בצידה השני של הכיכר היפה.
זה עתה עברתי להתגורר בליבה של וינה בירת אוסטריה, הידועה ביפי כיכרותיה המרכזיות, אך בתיה העתיקים אפורים וכאילו מתחננים להתקשט בצמחיה שתוסיף צבע ורכות לקירות החשופים והנוקשים.
המעבר מהכפר אל העיר הכאיב לי פיזית, הרעש המטריד, האוויר המזוהם, ההמולה התמידית, כל אלה הסבו לי תחושת מחנק בגרון, לו יכולתי, הייתי לוחצת על הדוושה בכל הכוח וחוזרת מיד לביתי הכפרי השלו, הירוק והרגוע אך מכורח עבודתי כעיתונאית
שטח, הוטל עליי לגור בעיר הבירה למשך שנה תמימה.
אני עדיין נוהגת סביב הכיכר הגדולה, מנסה לשאוב ממנה את הטבע במלוא הדרו, לנשום מלוא הריאות את בשמי הפרחים ולחלום שכל אלה ילבלבו סמוך לביתי האפור והנוגה.
בחריקת בלמים עצרתי מול משתלה, ירדתי מהמכונית ושמתי פעמיי פנימה.
זהו ללא ספק גן העדן האבוד במלוא תפארתו: תערובת משכרת של צבעים וניחוחות מופלאים ערפלו את חושיי, הסתובבתי סביב כסהרורית, מדי פעם התכופפתי ונשמתי עמוקות לקרבי את ניחוח הורד האדום, הנרקיס הזהוב, היסמין הלבן, והתבוננתי מוקסמת בשלל פרחים אקזוטיים שהובאו מכל קצוות תבל.
באחת הפינות מצאתי אדנית גדולה עמוסת פרחים בשלל ניחוחות וגוונים, רכשתי אותה, והיא הונחה אחר כבוד על גג מכוניתי. שוב יצאתי אל הדרך לכיוון ביתי שבאוסטריה, אך הפעם רוחי הייתה טובה עליי. הנה אני מביאה פיסת טבע הביתה. הנחתי את האדנית בבית, ירדתי אל הרחוב ההומה, נכנסתי למכוניתי והבנתי שכלום לא יכול לעצור אותי עוד. אספתי כל היצירה מסביבי, פעלתי! והוא חיכה לי שם.
היו לו הרבה שאלות. אך אני לא נותרתי יבשה עוד למולו.
עניתי לו בכל המראות והצבעים שהיו המראה להשתקפות שאלותיו החד גוניות.
ואז אני שאלתי, מתוך אותם עולמות בעודו תקוע בין הכיסאות.
פשוט אמרתי לו: "סע אחרי!"
והוא אכן נסע אחריי. נסע במהירות שפילחה את ענני האבק שהשאיר אחריו. הפרחים צפו במתרחש, גמעו את המראה המרהיב שהיה שם. כמו מתאהב בצבעים הססגוניים, והוא כבש אותי. משתקף בעיניי הדומעות המבקשות עוד.
עצרתי. הבטתי לאחור ואבק הדרך כיסה את טווח ראייתי. אחר כך הוא נעלם.
האבק. גם הוא לא נראה עוד מבעד לנוף שהתפזר בין העננים. עמדתי רגע ארוך בין דמעה לתדהמה, נוברת בסבך צמחיית המחשבות וניסיתי להיאחז בזעיר תקווה, שהנה, עוד רגע הוא יגיח שוב מן הערפל הזה. ובמקומו צלצל הטלפון. כשטלפן גמגם דברים שלא הבינותי. לא העזתי לחשוב שהוא מתעתע בי ומנסה ליצור אשליה של אהבה. האם זו האכזבה הראשונה שלי? האם המפגש המדהים שהיה לי איתו אירע רק לפני שבוע?
דמותו השתקפה בעיניי הדומעות בשנית, שקמטוטי הגיל אינם מצליחים להסתיר את השנים שחלפו מאז. והנה גם אז-לפני יותר משלושים וחמש שנים עמד הוא למולי, מזוודה בידו השמאלית, ורד אדום בימנית ואמר:
"קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב לה," נשק ללחיי, "את חכי לי ואשוב," הושיט לי את הפרח וטרק את הדלת מאחוריו. אך לא הספקתי לבשר לו על בנו אשר נשאתי ברחמי.
כעבור חודשיים ימים הגיע המכתב הראשון ממנו:
"שלום לך אהובתי," כתב, "הנה..."
----מה היה כתוב במכתב?----
