הקולות של סנטוריני
הבואינג 737 של אולימפוס ביצע את ההקפה האחרונה והכי מפחידה טרם נחיתתו בשדה השומם. קו המים התקרב במהירות, זרוע של יבשה נשלחה לכיוונו כמאיימת למוטט ולרמוס. המטוס לא נחת, הוא פשוט צנח, נפל, נעמד על המסלול היבש.
שמש של בוקר, מוקדם, טרמינל נעול, טייס או שניים מבולבלים שעומדים בקצה המסלול, ממתינים שיפתחו את הטרמינל, ממתינים שמשהו פה יתחיל לזוז ולפעול כמו שדה תעופה.
אני כבר ותיק ומכיר את המקום, הריחות לא השתנו, ריח של קיץ לוהט ללא לחות, ריח של חופש עם ארומה של הרפתקה קסומה, ריח בריא, צבעים של חום אדמדם המשולבים בכחול עמוק של ים, הגוונים משתנים בקצב של דקות, הדקות נמרחות להן כשעות. העצלות אופפת הכול, הצמחייה נמוכה וסבוכה, טרשים עוטפים אותה מכל כיוון אפשרי, אין ירוק, יש חום, והמון!. יש כחול, ועמוק. יש צהוב וחם!. יש אדום של שקיעות, יש כתום חזק של משהו מסעיר שעומד להתרחש בזה האי.
אוי יוון - יוון, התגעגעתי, אז באתי. חיכיתי ושבתי, חלמתי והנני שוב כאן. שהתגייסתי לשרות, חשבתי שזה לזמן קצוב, תחנת ביניים לאיסוף כספים וזאת עד לטיול הגדול, משהו של שנה לא יותר, המזרח לי אז חיכה, מסעות, טרקים, צבעים בירוק עז של הימלאיה, ריחות של ביוב בערים נידחות, מסיבות של חוף בלגונות מסעירות. הטיול כנראה הולך להיות ארוך מהמצופה, עובדה שכבר שמונה עשרה שנה אני חוסך, מסתפק ביוון, וטוב לי עם זה.
שנה אחר שנה, בקצב האוזו והקמפרי, לקול נקישות הצעדים במדרגות האין סופיות שמובילות מהמזח אל טירה, עיר הבירה של האי. אל בתי הקפה שעומדים ללא תנועה בשמש התלויה, ממתינים לשקיעת החמה ואט אט האנשים חודרים אל אותם בתי הקפה, יושבים בשתיקת קודש על המרפסות הפתוחות. הדלתות בכחול וכך גם החלונות, הבתים בלבן והים מתחת, אוי הים הכחול, טורקיז, תכלת של חלום.
השמש אט יורדת, שמש אחרת, שמש חדשה, יש שמש של עולם וישנה השמש של סנטוריני. דממה סביב, אלפים כבר נאספו בבתי הקפה, ים של ראשים מכל הצבעים ומכל מדינות העולם, ולכולם שפה אחת, שפת השקיעה. ממתינים, מבצעים הזמנה מהירה של קפה או שמה קוקטיל של שקיעה. המופע מתחיל, המסך עולה לו עם סיומו של אור היום, השמש מופיעה למספר דקות של הדרן מהמם. צבע אדום עז שנוגע ומלטף את כל מי שמתבונן. מרגיש כמו בקולנוע תלת מימד שההצגה היא רק בשבילי, אני בה נוגע, אני אותה מרגיש, אני ולא אף אחד אחר. לכל אחד מאותם אנשים, המופע הפרטי משגע את החושים. איזו שקיעה, איזו מראה, דממת אלוהים, החושך עוטף כבר מכל הכיוונים ורק השמש ממאנת לברוח, נותנת עוד הדרן שלא ניתן לשכוח, שקיעה של סנטוריני, שקיעה של העיר אויה, שקיעה אמיתית, שקיעה ששום סרט ואף במאי לא יוכל להמחיז.
אך מקדים את המאוחר, הרי רק נחתתי בזה האי, או יותר נכון נחתנו. ולמי אני מתכוון נחתנו?.. אז כך, אני חברי מהעבודה והחברה שלו. ותזכרו את הפרט הזה, זה חשוב, החיים מפתיעים ואפילו סוערים, וכולנו פה שחקנים וכולנו כל כך יפים עד שבא לבכות, אבל זו רק ההתחלה. חכו ־ חכו, תראו מה קורה בהמשך.
השמש בכולנו תתעתע, הים את עורנו יצרוב, המילים ילכו ויעשו שקטות, האוכל והיין אל גופנו יזרום, מסע של שבוע עומד להתחיל, מסע שישנה חיים של מספר אנשים, מסע שישאיר צלקות אצל חלקם האחר, מסע שהוא בעצם סיפור לנכדים.
כולה יוון, כולה שעה וחצי מכאן, אבל תאמינו לי שזה נראה בפרספקטיבה של זמן כאילו התרחש על הירח ולא באי השכן.
מילת המפתח היא אהבה, ולכן כדי שתשמעו כמה מיל,ם על כף טרם אחזור ליוון.
אהבה עד גיל עשרים וחמש. לא תודה לא בשבילי, מעולם לא הרגשת, מעולם לא ידעתי, אכן קראתי! אכן שמעתי! השאלות נשאלו ואני נותרתי בלי תשובות. אהבה לא הייתה ובעומק של זמן הרגשתי שגם לא תהייה. האמת בעצם לא ידעתי מה זו אהבה, כיצד מגדירים אותה, איך מרגישים עימה, מה עושים איתה. נעלם אחד גדול. היו לי נשים ולא מעט, היו לי פגישות והמון.
רגש לא היה, לא ידעתי מהו רגש, לא הרגשתי את הרגש, תמיד סיפרו על פרפרים שמרחפים, וחלומות מתוקים, ושיחות אין סופיות, לא פרפרים ולא נעליים. אין רגש, לא קיים ואולי גם לא יהיה. תשני לבדך במקרה הטוב, תלכי הביתה ומהר ברובם של מקרים, אל תגעי, לא להידבק, מה פתאום לחבק, מהיכן הבאת את זו הנשיקה, לא ולא רק סיפוק אישי, מהיר וחסל. למחרת היום, לאחר יום שבו הכרתי לחברי מהעבודה וחברתו את נפלאות האי ונופיו הקסומים, הפלגנו במעבורת הבוקר הראשונה לאיוס. אי הצעירים, אי הילדים, אי שאינני מכיר.
שכרנו שני חדרים על רצועת החוף, בית לבן, תכלת בחלונות, וטורקיז עמוק של ים, המיטה היא מיטה של אבן המזרון הוא אמיתי, המים במקלחת נשאבים ישירות מהים, מוסיפים מלח על מלח שכבר קיים וספוג בגופנו. המלח צורב את השמש, מקהה את החושים, המילים הולכות ופוחתות, נכנעים למקצב של האי, קצב איטי, הכול במין שידור חוזר ואיטי שכזה, ההליכה, הדיבור, האכילה והמחשבות אם קיימות כאלו בכלל. שעת בין ערביים, מסעדה על מזח של חוף, טברנה אמיתית מעץ שפורצת אל תוך הים. גלים שקטים מתנפצים על הטברנה, חבורה של ילדי פרא מבצעים סלטות וקפיצות ראש אל המים הצלולים. תופסים שולחן, ציילי חריף אני מכריז כאדם מיומן. ממש מיומן! הציילי מגיע, ריח של תעוזה באוויר, מוסיקה לטינית ברקע, כף גדולה עמוסה באורז החריף חריף הזה, ביס גדול, פה נסגר, ונשאר סגור, זינוק לטברנה קפיצה למים. חריף זה דבש לעומת מה שטעמתי, הפה שורף, העיניים יוצאות מחוריהן, המוח כבה
בפתאומיות, מצליח רק לשמוע ברקע את גלי הצחוק שבוקעים מהשולחנות על הקפיצה האולימפית המושלמת שביצעתי לפני רגע, לדעתי שווה מדלייה של זהב בכל אולימפיאדה. מקרר את גופי ויוצא, מזמין שני בקבוקים גדולים של מים קרים, וכמו מזוכיסט ממשיך לאכול בטרוף את החריף חריף. מנוחת בין ערביים קלה, ממתינים ללילה, מחכים לאוטובוס שאותנו לעיר ייקח, יודעים שהולכים לבלות, לא מבינים עד כמה. האוטובוס עולה באטיות מעצבנת אל העיר, מקיף אותה מכל הכיוונים בין סמטאות צרים, עולה ומטפס למחוזות אפלים, וזה ממש לא דימוי, זו המציאות. יורדים בתחנה האחרונה, מרימים את הראש, מחשבה ראשונה, הגענו לסדום ועמורה!.
זוהי סדום והנה עמורה, ואנחנו מתבוננים בתדהמה, הכול אפוף עשן של מדורות ושישליקים על פחמים, מוסיקה מכל הסגנונות, רחובות וסמטאות צרים מלהכיל את נחיל האנשים מכל המינים והצבעים, ריח של תשוקה באוויר, הראש מסתחרר, לא מבינים לאן הגענו, סדום ועמורה אמרתי? הרי זה גיהינום! ועל הכרטיס בכלל היה רשום איוס וממש לא גיהינום. אף אחד לא הכין אותנו למעמד שכזה, ערב רב של אנשים, ערבוביה של צבעים, ריחות, חושים, זיעה ניגפת מכל הכיוונים, הכול צפוף מסריח, רטוב ודביק, והלילה רק מתחיל. זמן מסיבה באוויר.
טיפין - טיפין הם מופיעים כמו גוויות מסרט אימה יוצאים מן החורים, שלדים רמוסים, אפר של ריקבון, לובשים צורה, מקבלים פנים וריחות חדשים. בריכה של שמפניה מוגבהת בקצה המדרכה, עולה על גדותיה נשפכת לזו שמתחתיה הקטנה יותר ומשם ישירות לכוסות של האורחים. מן תעלול של השטן, נשף חצות שעומד להתחיל.
יושבים על שולחן מט ליפול באמצע מדרכה, מתחילים עם בירה היניקן כדי לסדר את הראש, להשתלב בסביבה, לראות עד להיכן נוכל למתוח את הגבולות באותו לילה מופלא אשר עומד בפתח. לאט ־ לאט נדחקים אל בין הסמטאות הגוף כבר בקצב של סמבה מתחיל לרקוד, הולכים ורוקדים, הראש מתערפל, הסמטאות צרות יותר ויותר, העשן סמיך ובלתי עביר, המוסיקה עמוק בראש, לא שומעים אחד את השני, נצמדים בנחשול האנושי והאין סופי שזורם פנימה אל מעמקיה של העיר האסורה. זוהי איוס, זוהי סדום, סדום ועמורה. דלת נפתחת, גמד מוזר עומד בפתה מתבונן מאשר אם להיכנס או לא, לא מבינים מי, מה, איך ולמה וכבר בפנים נמצאים, עמוק בכוך בין קירות מעושנים. המוסיקה משיגה את פעימות הלב, מנסה להתאים קצבים ללא הצלחה, הזיעה ניגרת, הדביקות מהפנטת, מבינים את בליל השפות, רואים את כל המראות, שואבים לחיכנו את כל התחושות. בר קטן, ים של נרות, הכול מסוחרר מנסים לא ללכת לאיבוד במבוכים הבלתי נגמרים של המקום. יושב על הבר, יאיר וחברתו תופסים שולחן, שתי בחורות, שתי שמלות קצרצרות, המוסיקה מרעידה את שיניי ולפתע נשיקה עמוקה. שתי הבנות נופלות לחיקי, מתנשקות, שיניהן דבוקות ממאנות להיפרד אחת מהשנייה, רוק, ריר, עשן בעיניים, ועלי הן נמרחות לא מודעות בכלל שאני קיים, מבחינתן אני מזרון ותו לא. מתנשקות. כל המבטים אלי מופנים, חלקם זועמים וחלקם ממריצים, יושב משותק, מהופנט, ברוך הבא לגיהינום אומר לי קול מרוחק. נחלץ מאחיזתן האיתנה, מישהי ניגשת רוצה רק ריקוד, ואני בלי כוונה מודיע לה שנגמרו הריקודים ללילה זה, הספיק לי ששתי בנות הפכו את גופי לרחבת ריקודים פרטית שלהן. עייפו אותי הבנות, עייפו אותי רק מלהתבונן.
מפלס את דרכי, דוחף, מאגרף, יוצאים מהבר, מחפשים אחד אחר. הנשימה קשה, הבירה תופסת מקום של כבוד בנימי המוח הדקיקים, המחשבות לא הגיוניות ואפילו טיפשיות, אבל למי אכפת, מי רואה בכלל, הגהנום זה כאן ואנחנו אורחי הכבוד. שוכחים את האוטובוס האחרון, כלואים עד הבוקר בעיר האסורה, בעיר המושחתת, בעיר האפלה, בסדום ועמורה. מבין כי לא סתם בנו את העיר הזו על אי, כך ניתן לבודד את כל האנשים במקום אחד, בלי שיברחו ובלי שיפיצו את השמועה על מה שמתרחש בקרב שאר בני האדם. הכול סודי, מי שהגיע במעבר של ים, נשאר משתתף בחגיגה, אין נלווים אין אורחים. יש גיהינום. ואני אוהב את זה כמו שלא אהבתי עד לאותו לילה מוזר.
בשלב מסוים איבדתי את השניים, המשכתי לבדי. בר ענק עמד מעל מזללה מעושנת ועמוסה, נכנס פנימה, נחשול של אנשים, נברשות תיקרה משתלשלות מכל הכיוונים, רצפה צבעונית על גבול השקוף, והמוסיקה דופקת ולוחצת את האברים הפנמיים עד קצה גבול הסיבולת. ממשיך לשתות, מרחף מעל כולם, יודע שצריך לחזור גם לישון מתישהו, מקווה שהשניים חזרו בבטחה לחדר על החוף.
יוצא לפנות בוקר, מתלבט לרגע האם לשמאל או לימין עלי לפנות, בוחר דרך מקרית, מתחיל לצעוד, מגשש את דרכי בין הסמטאות הצרות, אט ־ אט הסמטאות הולכות ומתרחבות, הופכות לרחובות קטנים וחשוכים, הדרך היא למטה רומז לי זיכרון עמום מלפני מספר של שעות, צריך לרדת ומהר, אין תחבורה, יש רגליים ויש ראש מסוחרר מלילה הזוי לחלוטין. ממשיך עם הכביש, מקווה שבדרך הנכונה, פוגש בדרכי טיפוסים כמוני, שהלכו לאיבוד ומקווים שגם הם בדרכם הנכונה. צעיר עם כיבשה מגיח מולי ממלמל משפטים מוזרים ולא מובנים, את הכבשה נשבע לכם הבנתי יותר. חבורות־ חבורות של מסוממי לילה הוזים, ניצבים בפינות, אורבים לחוזרים. מדלג בין חצרות, בין משקי בית קטנים, תרנגולות צורחות ואפרוחים משוטטים בין רגליי שלא מפסיקות לרגע את צעידתן, עוד גדר ועוד חצר, הכיוון כבר ברור, מגיע למרגלות הגבעה, מבט אחרון, מסב את ראשי למבט סופי על סדום ועמורה. העיר לא נראית, עטופה בעשן שמכסה את כל הזוהמה. צעדה מהירה ואני כבר במיטה, אבל אבוי, לא שלי!. נכנסתי לשכנים, עיניים עצומות מאור של בוקר שהחל להופיע משום מקום וללא אזהרה, נשכב בין בני זוג ישנים.
למחרת האנג אובר מהסרטים, ברור לנו שצריך לעזוב את האי וזריז, עולים אל העיר, יורדים לנמל ממתינים למעבורת הצהריים שתחזיר אותנו לסנטוריני המוכר. יושב על הכביש, השמש קופחת מעל, הראש דואב, קשה לפתוח את העיניים, לפתע מבחין בליאור. שתבינו זהו טיפוס מוזר מאוד שנתקלתי בו במספר נקודות בעולם במקרה במשך מספר שנים, פעם זה בסקוטלנד, פעם במינכן, רומא, ועכשיו האיש יושב על אופנוע. נראה שגם עליו עבר לילה קשה לפני שעות מעטות בלבד, האיש שקוע ומהורהר, לא מאט את נסיעתו, נתקל בגדר המזח, האופנוע עוצר בפתאומיות וליאור, נזרק למים באכזריות. הזוי, מוזר, יד השטן, אין לי כוח אפילו לצחוק או סתם לגחך על המקרה, לא פונה אליו, יודע וסמוך שבטח אפגוש אותו שוב באיזה חור נידח ואז אנסה לשאול על מה לכל הרוחות הוא חשב שעם האופנוע הוא דהר אל תוך ימה של איוס.
סנטוריני שוב מתגלה מרחוק, חוזרים אל המוכר אל הנוח והשליו. עזבנו את הגהנום.
חוזרים למלון, ישן שעות, מתעורר, מה עושים עכשיו חושב לעצמי, צועד לטברנה בפתח המלון, החברה של החבר יושבת שם לבדה קוראת ספר. ניגש, מתיישב, מה קורה?, תקשיב הוא יישן היא מאנפפת בקול שקט, לא נראה שיתעורר. עד מחר.. ..? אני מקשה, לא יודעת תגיד לי אתה!. טוב, הולכים לרקוד, רק תגידי אם את בטוחה שאת לא רוצה להעיר את החבר, בכל זאת לא יפה את יודעת. עזוב אותך משטויות שיישן החבר, ניפגש בעשר ליד הבר במורד הרחוב. נפרדים, הולך ותופס עוד מספר דקות של שינה לפני שמתארגן לצאת לבלות.
עשר זה עשר, הבר מוכר משנים עברו, המלצריות אליי מחייכות, נכנס ומספר צעדים אחריי צועדת החברה.
נעים בפנים, קרירות מוזרה, המקום לא מלא כל כך, המוסיקה קצבית, מוכרת ויפה.
בירה היניקו פעמיים מבקש מלואיזה המלצרית היווניה שבעצם נולדה בטעות לאחר רומן של אימא עם קצין מארינס אמריקאי שעזב אותן לנפשן. לוגם, מתבונן באנשים, נכנס אט ־ אט לאווירה, מסיט ראש לימין, היא עומדת שם ומתבוננת החברה!.
מרגע זה לא אקרא לה כבר חברה אתן לה שם ויש לכך סיבה. רוית. ארבע אותיות, שתי עיניים ענקיות ומבט שחודר. אבל למה הוא חודר לכל הרוחות חושב לעצמי?, הרי החבר שלה ישן מרחק של שתי דקות מכאן, מה זה המבט הזה?, כולה בירה אחת וכבר שיכורה מגחך לעצמי. המבט נעשה חודר ומפשיט יותר ויותר, לא מסוגל להתעלם, ממעמקים של בטן הרגשה מוזרה, משהו שעוד לא חוויתי, משהו שלא ידעתי, זה הריגוש מהחבר שיישן?, זה העיניים שחודרות?, אין לי מושג אבל חודר לחוויה. מביט גם אני, אין הסטת ראש אין תזוזה בעיניים מבט אל מול מבט, פנים אל מול פנים, מה רק רגע של חיים. היניקן נו0ף, מתקרבים כל אחד בתורו כמו טקס חיזור של פינגווינים. מתישהו זה קרה, אני ורוית ממש לא זוכרים באיזו דקה, אבל זה קרה, שיר מוכר, ראש מסוחרר, אורות במה עלינו מאירים, גוף נצמד לגוף, ללא ידיים רק הגוף. רוקדים צמוד, עוצמים עיניים לא מבינים מה מתרחש, רק יודע שטוב לי, מוזר לי, ולא רוצה שייגמר. שעות רוקדים לנו, שעות מרווים את צימאוננו, לא מודעים לזמן ולמקום, לא מעניין אם לפתע החבר ייכנס, רוקדים צמוד ואפילו מעיזים את העיניים לפתוח, חודרים אחד לשני עם מבט של סימני שאלה אבל מלא בחיוך, מנסים להבין מה עובר על השני, האם זה אמיתי, אולי זו בכלל הזיה. אולי המשכו של הלילה מאתמול בסדום ועמורה. תאמינו לי זה אמיתי! מעולם לא הרגשתי כך, האסימון נפל לי באותו ריקוד, אני חושב שגם לה, כל השנים, כל התחושות שלא הופיעו אצלי, כל השאלות שנשאלו נו מתי תהייה לך אחת ויחידה , הכול חלף באבחת מבט חודרת. אני מאוהב, אני אוהב. שטן שוב עלי עובד?, ממש לא זה אמיתי.
לפנות בוקר יוצאים לחומה, חומה ארוכה שתוחמת את המדרחוב עם חוף הים בקאמרי באי בסנטוריני. יושבים צמודים, שמיים של כוכבים, כבר מזמן לא ראיתי כל כך הרבה כוכבים, מסביר לה על צורתם ומגלה לה את שמם, לוחש לה את סודותיהם והאמת אין לי מושג על מה אני מדבר, הכול מהראש, הכול מההיניקן, הכול מהמבט החודר.
קפיצה קלה ושנינו מעבר לחומה, נצמדים אליה מצידה השני, זה הקרוב לים. שקט, דממה, רחש של גלים, הכוכבים אותנו מכסים, צמודים ושקטים. ראשים מתקרבים בו זמנית, נשיקה עמוקה. הבטן מתהפכת, העיניים בוהקות, הנשיקה מתמשכת, לא מסתיימת, בקצב הגלים מתנשקים ומביטים זה בעייני זה, מתנשקים ומדחיקים את מוזרות הדבר, המקום והאירוע שמתרחש. העולם שותק ולא קיים, רק אנחנו שם לבדנו על החוף, בקאמרי ביץ, סנטוריני מתנשקים על החוף. אהבה ראשונה.
לפתע נזכר כי שתי ידידות שלי אמורות לנחות עוד שעה קלה מישראל ועלי לאסוף אותן משדה התעופה. מזדרזים וחוזרים למלון, הדלת נעולה, מעירים את שומרת הלילה, רוית בשקט נכנסת לחדרה או חדרם או השד יודע איך לתאר את זה. אני נשאר עם התחושות, עם סימני השאה והכי חשוב עם החיוך הענק.
לוקח את הרכב של בעל המלון, נוסע לשדה התעופה, מבחין במטוס שנופל לו משמיים, אוסף את שתי הבנות, חוזרים למלון, מראה להן את החדר שהוזמן עבורן, ורק מודיע להן במשפט קצר טרם הולך לישון, כי הלילה התרחש פה אירוע טיפה מוזר וסביר להניח שהן ישימו לב לכך כנראה בימים הבאים. נשכב. נרדם.
מתעורר אחר הצהריים, איזה חלום מוזר חושב לעצמי, אבל ממש לא, הריח שלה דבוק לבגדיי, הנשיקה שלה עמוק בגופי, זה אמיתי, אני עדיין אוהב. זה התפרץ בבת אחת כמעין פיצוי על כל השנים. נפגשים בטברנה בחזית המלון, מוזר המפגש, נראה שהוא יודע מה התרחש, משתדלים לא להביט אחד בשני, פוזלים מידי פעם, האחיזה שלו מתהדקת על ידה, הוא יודע אני חושב לעצמי, הוא מריח, הוא ראה. בלילה הבא, יצאנו כולנו לבלות, אני רוית, החבר ושתי הידידות, משתדלים לא להביט ולא להפגין רגשות, נכנס לשירותים, לפתע היא שם, נשיקה מהירה ומילת אהבה.
לילה אחרון ביוון, הכול השתנה , שבוע עבר, אך בשבילי כאילו עשרים שנה, התודעה השתנתה, ההרגשה התגלתה, ברוך הבא למסיבה. יושבים במטוס, הוא ליד החלון, אני במעבר, והיא דחוקה בין שנינו, הוא נרדם, שולחת אצבע ואוחזת באצבעי, מסתירים את הסוד למרות שכבר ברור שהוא גלוי וטרי, מצליח להעביר לכיס מכנסייה את מספר הפלאפון שלי בלי שהוא ירגיש. המנוע רועם, תאוצה, המסלול חולף במהירות עצומה, נגיעה באוויר ואנחנו משייטים הרחק מזה האי. מבט אחרון בחלון, מזהה את החומה, את החוף, את מקום הבריאה.
הקשר החזיק שנתיים בערך, אהבה ראשונה היא מתוקה עד מאוד, רוית לימדה אותי את רזייה, את רגשותיה, את נגיעותיה ואני שיתפתי פעולה כמו תלמיד מחונן.
אהבתי, חיבקתי, רציתי צמוד, דרשתי להירדם יחד, דרשתי זיעה וחיבוק, כל מה שנמנעתי ולא נתתי עד אותה תקופה התפרץ בבת אחת ואז הבנתי שעד שזה לא מגיע לא ניתן להבין את התחושה וצודקים כל אלו שאמרו לי זאת כל השנים.
לא אכתוב על הפרידה, לא אכתוב על הכאב והלב שנקרע, נשבר ונסדק, והכי קשה לא אכתוב על הגעגוע, זה מיותר, יכול רק להגיד לכם משפחתי היקרה, שכל אחד חייב להתנסות באהבה ראשונה. יותר מכך בפרידה ראשונה. זה מחזק, זה מחשל, זה קשה, זה מעייף, זה נראה בלתי אפשרי למעבר, אבל זה שווה את הכול. ולו רק בשביל אותן שנתיים כמעט, של אהבה ונתינה שהענקנו אחד לשני.
אז תודה לך רוית על המתנה שהענקת לי. לימדת אותי חיים שלמים לאהוב, ומי שמרוויח מכך היום זוהי משפחתי ומושי שלי.
אכתוב בקצרה, כי שנה לאחר מכן מושי הפציעה ונבראה בחיי, ואז הבנתי שהכול היה הבל הבלים, הכול היה קדימון לדבר האמיתי ולדבר האמיתי קוראים מושי!.
גם היא הגיע עם חבילה משלה, עם אהבה ראשונה שהתמוססה, עם סיפורי פורענות בארץ ובעולם, גם היא עברה משברים וקשיים, פרידות ובגידות. וכל זה היה רק הקדמה לקראת הדבר האמיתי שנקרא שנינו ביחד ואף אחד לא לחוד.
