.
.
.
חול ושִעמום
רבקה ירון ©
חול. חול בלבד. חול. ועוד: חול. וייבן עוזיהו מגדלים בירושלים. הכול חול. חול החומר. קל וחומר מגדלים בירושלים. של חול. עיניו הקיפו את סביבותיו ורק חול וחול, וייבן עוזיהו. ויחזקם. בורות רבים. חולות רבים. מגדלי חול, בורות חול, שמי חול, חול לריסוס, חול לשתייה, חול לבנייה. אימא יושבת בבגד ים, משקפי שמש, לידה הכדור, הגלגל, מגבת ענק על החול, חול מעל המגבת, חול מעל אימא, אימא נושמת חול ונאנקת, א אבל לא, כי הנה אימא נושמת ומחייכת, צוחקת, הוא מתנשף וחול מרסס את ידיה, על כובעה חול לתפארת, דוגית על מי החול, כפעמיים גובהה של אימא יושבת וכפעמיים רוחבה של אימא במרחקים הדוגית שטה, מעגן דייגים, של מי הציור, מי הצייר, דלי שכוב ושפוך ליד הכדור, בסמוך למגבת, מתי זה היה. מי צייר. חול. ושִעמום. רבים כחול הים. וייבן עוזיהו ויחזקם. חולות רבים. מגדלים רבים. שִעמום, את, מגרפה זעירה, אימא בחול ומשקפיים. ושִעמום. חול כחול צהבהב חול בדלי על אימא ניגר מלמעלה חול ושִעמום ניגרים נערמים ומשתנים ניגרים. הוא רוצה הביתה. החול מדבר מהווייתו הוא שוקק חול רודף שִעמום אימא לא שומעת קול החול מתגרגר מיתרי חול פוקעים החול כבד הוא רוצה הביתה רץ אחרי השִעמום בבגדי חול ואין שומע. ים של חול ושִעמום. השִעמום פורש כנפיים בזרועותיה של אימא, טוב חמוד אסיים את הפרק ונלך הביתה, מה קרה לך, אתה תמיד אוהב כל כך את החוף. הוא לא רוצה את החיבוק, החול מטריד אותו, במוחו מחסן שכולו חולות, לשם מה עוד. כמה אני אוהבת אותך, מתוק, נשמה טהורה. גם הנשמה בנויה חולות גולשים, מטפסים, יורדים, מתייצבים, מחייכים בתמיהה, מה, לא ידעת, כן, ומתפהקים, חול, חביבי, חול, ילד טוב. שִעמום, אנחנו עוד מעט, מתוק. הנצח חול בלבד. דהוי, דואה, מתפורר, נוסק, דהוי, דואה, לנצח. צבע חול טעם חול הראייה מכזבת הדוגית קבועה, החול מגרגר שיר ערש סביבה ומרקיד את ראותיה ואת קרקעיתה הדוגית תקועה עם חולות השִעמום, הצייר הניח לשִעמומו להדריך את ידיו, למכחול, לצבעי החול, כן, צבעי הפסטל חול ניגר. אתה רוצה לצייר, קח את הצבעים, נשמה, הנה אעזור לך, הנה לציוד שלך חמודי, הא, המממ, אני אוהבת אותך, עוד מעט נראה מה אתה מצייר בשביל אימא. ואולם השִעמום עושה יד אחת עם החול ושניהם מולכים בכיפה, בורות רבים סביב מגדלים בירושלים, ייפלו, תיפול, הדוגית תיתוסף לדוגיות הקבועות, א אין חוף בירושלים, חמוד שלי, אתה ממלמל ואני לא מבינה, אבל מי יודע, עם הזמן הכול יכול להיות. מגדלי חוף ירושלים. אם אתה אומר, נשמה, זה הציור שלך. הא, בשבילי ציירת. בכמה דקות יתייבש ונוכל לקחת אותו הביתה. אלא שהשמש מגירה חולות ואלה נמסכים בצבעיו. כמו בתמונות שראה ולמד מהן שפעם אחת, מזמן-מזמן, כשלא היה נייר סופג לדיו, היו מזרזפים חול מעל הכתוב, לייבוש. יבש. הכול יבשים: שמי החול ה חול מֵי החול הדוּ גית. אימא. השִעמום. הציור משועמם. הוא משועמם, מיובש, השִעמום אוהב לשחק מחבואים גם על החוף ולובש חולות מרגיעים, משעממים. המרגוע: שִעמום סביל, זורה חול ועווית חיננית וידועה. הנה, אתה רואה, זה החול הטוב, לא מזרה אימים, כמו ברגעי החסד קרוב, קרוב מאוד לגופהּ של אימא, כשהיא לא משועממת, כשאימא אינה מבועתת, אלא שלא אימא מבועתת, הוא בלבד. גושי חול. גוש ממאיר. סרטני ים. סרטן החול. לאימה פני חול. החיים שנראים עולם ומלואו לא ניתנו לאחיזה כי אם לזרימה, לסטייה דלת מגננות ורבת בורות. אם תפשק רגליים ושפתיים וזרועות, כי אז תיווכח בשִעמום הזועק הברות חול, משפטי חול, מי ישמע הצילו, מי יאזין ויבוא חול נכנס יוצא ובא
חול עוטף שִעמום בחג. עד אין קץ. עד יש חול. חול בלבד. אם כן מה עושים. מגדלי חול. השדיים של אימא משפך גדול. הפטמות של אימא שפופרות מזמינות. הוא יונק חול. ומפנים חול. שִעמומי שִעמומהּ. השדיים משפך הכזבים. הפטמות שפופרות ההשראה. שִעמומי שִעמומך. אמתי אבי יונה.
---
