חלק שלישי

יוליה חשבה שמעולם לא הרגישה שלווה ומאושרת יותר. בלבה כאילו והתנגן שיר מתמיד. שיר רענן, עליז, שמסמל התחלה של משהו חדש ויפה.

בעוד סקוט המיוזע נאבק בסוס ומושך אותו מעלה במעלה ההר המיוער, היא דילגה בקלילות בין העלים הירוקים מכוסי הטל ונשמה אל קרבה את אוויר הפסגות הרענן. את נעלי העקב הלבנות שלה שיועדו לטקס החתונה קברו מאחור, והיא נעלה לרגליה את נעלי המשרתות הפשוטות שסקוט לקח בהשאלה מגרטל. הלילה השני עמד לרדת עליהם מאז שעזבו את הארמון. בכל פעם שהגיעו אל קרחת יער ונקודת תצפית טובה, הייתה יוליה עולה אל הנקודה הגבוהה ביותר שמצאה וצופה על הארמון מרחוק. על נקודה כזאת היא הייתה כעת. היא עמדה בראש גבעה קטנה, ומאחוריה הוביל המדרון הקצרצר אל נחל קטן אך מהותי. הנחל הזה היווה את הגבול בין בריגוטה לטופליאן. ברגע שיחצו את הנחל, יימצאו בסכנת חיים אמיתית מצד צבא טופליאן, אך מצד שני – אמה של יוליה לא תעלה בדעתה לחפש אותם שם.

    יוליה תפסה את הענף הנמוך ביותר בעץ הסמוך אליה, הניחה רגל על שקע בגזע העץ ומשכה את עצמה מעלה. כשהתיישבה על הענף, הביטה אל הכיוון שממנו באו וראתה את השטח הפתוח שמול חצר הארמון מלא בסוסים ופרשים חמושים. גדודים של חיילי המשמר המלכותי עומדים לצאת לדרכם בחיפושים אחריה עם אור השחר הראשון. יחידת הבילוש המלכותית כנראה ערכה סריקה בכל חצר הארמון ומצאה את עגלת הקש שבזכותה יצאה משערי הארמון, מה שאומר שחלק מתשומת הלב הופנתה גם אל סקוט.

"אוי נערה פראית שכמותך! אנא רדי משם!" הצטעק סקוט כאשר הגיע אליה סוף-סוף. יוליה ירדה בזהירות מן העץ וסידרה את שמלתה, שכבר לא נראתה מרשימה במיוחד. פיסות ממנה חסרו והחצאית הנפוחה בצבע הקרם העדין הוכתמה בכתמי בוץ וטחב עצים ירוק. מבטו של סקוט נחת עליה, והוא עיקם את פניו בדאגה כנה ורחמים.

"הוד רוממותך, אני מציע שנתמקם לנו כבר עכשיו. הסוס עייף מאד אחרי יום הליכה שכזה, ולמען האמת גם אני כבר אינני צעיר. מחר נקום עם שחר ונמשיך לחפש את דרכנו, אולי אפילו נתרחץ. דומני ששומע אני פכפוך מים קרוב לכאן! שמלתך בהחלט זקוקה למעט ניקוי, אם תסכימי איתי. ומה בנוגע למזון? את יודעת, אני מבין מעט בתורת הצמחים –"

"זה נהדר סקוט, נוכל להתחיל ללקט מזון מחדש מחר בבוקר. רתום את הסוס לגזע שם, זה נראה לי מקום סביר. אני מציעה שנרד למטה ונישן במקום נמוך יותר, לא הייתי מציעה לישון במקום מוגבה הלילה" אמרה יוליה תוך כדי קטיעת דבריו. פניו של סקוט נחרשו קמטי דאגה מחודשים.

"מדוע לא, גברתי? יש תכונה כלשהי בארמון?"

יוליה היססה. "ובכן, אם נישן במקום גבוה הסיכוי שכלבי המשמר יעלו עלינו בחוש אפם גבוה יותר. אני רק מציעה אמצעי זהירות"

"כן, כן, כמובן גברתי. אבל מה גורם לך לחשוב שכלבי המשמר עשויים להימצא כאן?  הלוא הרחקנו מאד אל תוך היער" התעקש סקוט. יוליה שמרה על שתיקה מספר שניות.

"אנא רתום את הסוס והתארגן לשינה. אין לך מה לדאוג, לפחות לעת עתה", באומרה זאת פנתה לאחור וירדה במדרון הקצר לכיוון הנחל. למרות היותה היורשת היחידה למשפחת המלוכה הבריגוטית, לא ידעה שזהו הגבול בין הארצות. את חוש הכיוון איבד הזוג ביום שעבר, כאשר הסוס נבהל מצבי תועה והיה עליהם לרוץ אחריו מספר דקות, זמן המספיק בהחלט לאיבוד חוש הכיוון ביערות כמו אלה של בריגוטה. בכל אופן, בעוד יוליה הכינה מצע עלים רך לא רחוק מהנחל, רתם סקוט את הסוס אל גזע עץ סמוך והוציא משקו את מעט האוכל שנותר להם; חצי כיכר לחם, מעט יין וגבינת עזים. השניים התיישבו על מצע העלים וסקוט הגיש ליוליה את הגבינה  ומעט מהיין. הארוחה התנהלה בשתיקה כמעט גמורה. כל אחד היה עסוק במחשבות שהציפו את ראשו, ולא חסרו כאלה. סקוט ניסה לשער בנפשו מדוע הציעה יוליה שלא ללון במקום מוגבה, והתשובה לא הייתה קשה כלל וכלל לניחוש. לעומת זאת, יוליה ניסתה לעקוב אחר המסלול שעשו. הם יצאו מארמון בריגוטה בכיוון צפון-מזרח, אל עבר היערות. הזמן שייקח להגיע עד הגבול מהרגע שנכנסו אל היער הוא פחות או יותר יומיים, חשבה. מה שאומר שזוהי השעה להתחיל להיזהר. היא עדיין לא ידעה אם יחצו את הגבול כאשר יגיעו אליו, אבל היא החליטה שזו תהיה החלטה משותפת שתיקבע בו במקום. חלומה היה להקים בית קטן בקרחת יער, ולגור בו בשקט ובשלווה עם משפחה שתקים. אמנם הרעיון המשפחתי היה בלתי אפשרי לביצוע, מאחר ולא תפגוש איש לעולם אם אכן תחליט להקים בית ביער. דבר נוסף שהיה עליה להתחשב בו, הוא שמחפשים אותם. הסוסים והפרשים שראתה ממרומי העץ היו ללא ספק גדודי חיפוש שנועדו בשבילה. היא חשבה שראתה כחמישה גדודים לפחות.

     בריגוטה הייתה ארץ שקטה בדרך-כלל, והפעם היחידה בתולדותיה שזומן צבא גדול כל-כך הייתה במלחמת שרטובל עוד בימי קייל הראשון, כך זכרה משיעורי ההיסטוריה עם אמה אשר התעקשה להעביר לה אותם בכל יום ראשון. שרטובל היה למעשה אי די גדול מדרום לבריגוטה.

למעשה, היא עצמה לא רחשה שום שנאה או תיעוב כלפי שרטובל. וגם אם היה זה המצב, לא היה ניתן לעשות הרבה בנושא שכן כל אזרחיה הושמדו במלחמה. אכן מלחמה מטופשת זו הייתה, חשבה, אך העולם הלוא מלא במלחמות מטופשות. יותר מכול זכורה לה הסיבה למלחמה המטופשת הזאת; מלך שרטובל האשים את קייל הראשון שהוא מנסה לעורר מרד נגדו ע"י מרגלים ששלח לארצו, שהתחזו לאזרחי שרטובל והפיצו עליו שמועות על היותו משרת של  השטן. ובכן, את תוצאות המלחמה הבהרנו כבר קודם. הניצולים היחידים משרטובל היו אלה שברחו מבעוד מועד לטופליאן. השמועות מספרות כי כמות הדם שנשפכה במלחמה הזאת הייתה רבה כל-כך, עד כי המים בסמוך לאי נצבעו באדום. ומכאן שמו של הים – ים הדמים. בבריגוטה ישנו אגם שנקרא אף הוא אגם הדמים, כיוון שהוא נשפך אל ים הדמים. יוליה נסעה לשם פעם בשנה, אל טקס הניצחון שנערך בקרבת מקום לאות ולזכר ניצחונם במלחמה. את טקס הניצחון היא דווקא אהבה, משום שזו הייתה בשבילה שבירה מסויימת של השגרה שבה הורגלה. הנה לה הזדמנות לנסוע למקום בעל חשיבות היסטורית, ומאחוריו סיפור מעניין. 

    בכל אופן, היער מסביבם נעשה חשוך. רוח קרה החלה לנשוב, שולחת אצבעות קפואות ואכזריות באיבריהם. מלבד העצים שעמדו בטווח של כשני מטרים מהם, לא ראו עוד את עצי היער. סקוט גישש את דרכו אל הסוס והחזיר לתיקו את מעט הגבינה שנותרה והיין והוציא שמיכה דקה אותה הגיש ליוליה. יוליה התכרבלה בשמיכה, סקוט הידק עליו את מעילו, וכך שניהם נרדמו בעוד שיניהם נוקשות מקור.