וחוזר חלילה

אל תתמוססי לתוכי כמוהל של קצף גלים
אני לא זוכר כשאת באה והולכת 
חרישית כמו הרוח, כמו הצל.
אולי ביקרת פעם במעמקים בזמן שהשחר עולה,
שם למדת את כל הסודות שלך,
מאפלת על בקרו של כל יום
בלהבות של קרח ואש.
הזריחות שלך ידעו גם לשתוק 
כשרצעת את אזנם במרצע 
שלי ושלך.

ידעתי שיש בחול ארמונות הרוסים
אך לא הצלחתי לראות,
אומרים שבחדרים השכוחים בהם מנשבת הרוח
החול מכסה זכרונות ואנשים,
ורק אם נירטב עד לשד עצמותינו
נצליח לראות בשקיעות הכבדות,
שכאילו עזבת בלי משים,
תלויות בים של פרגים לבנים.

רק תזכרי, 
תבואי לפני שאטביע בחול את אחרון אתמולי
אולי תצליחי שוב להיספג חרישית
ולתפוס בקצה של ציפורן חופים
בניחוח עבר והווה ועתיד.

הנני כאן,
וכל היונים הפצועות כבר חזרו אל הקן
את יודעת, שלחתי אלייך המונים.
רק ספרי לי אם איזו פיסה של נייר
הגיעה אלייך חרוכה ושרופה.
ואם הצלחת לזהות סימנים.

שחפי הנמל הזקנים עלו והמריאו
בטנם עמוסה באתמול וסודות נסתרים.
השקיעה שלי היתה תלויה מול הים,
ושמותי המאובקים בעפר בראשית 
נצנצו על שובל כנפיהם הכסופות
בהתבהרות אחרונה בין ערביים
וכוכב שסימן שבילים להולכים ובאים.

אולי רק תבואי,
בבקשה,
תראי איך הם נובלים אל הים הרוגע
בשקט.
בתום נעורים.