היום עברתי בשדרות המרכזיות של העיר
שלי, חיפשתי משקפי ראייה חדשים. המרצפות שבשדרה אפורות וישנות. ישנות מידי , אולי.
הן מעניקות לי תחושה של חמימות ביתית. העובדה שאני זוכרת אותן, שהן מוכרות
לי...מקרקעת אותי, ממקמת אותי. נוסכת בי תחושת ביטחון. החנויות...כמעט מוכרות. אני
לא בטוחה מה קורה לי. למה נידמה לי שחלמתי על המקום הזה, שהוא חלק מהותי מתוך שלם...
שלם שאני לא מכירה. אלה שדרות העיר שלי. אתמול הייתי כאן, וגם שלשום, ובכל פעם שיש
לי זמן לטייל. אבל תמיד נידמה לי שמשהו מכאן נשכח, שמשהו מכאן חסר. בעצם- חסר זו
אינה הגדרה טובה...משהו כאן- נעלם, מתמוסס, מול לעיני. אני מביטה בספסל שמול סניף
הדואר המרכזי, הוא מושך את תשומת ליבי, ממגנט אותי, כאילו זועק "נשמי
אותי", אבל זה בסך הכל ספסל, ואף אחד לא יושב עליו.האדום שצובע את סניף הדואר
מדמם בתוך ליבי.
מה קורה לי?
החלטתי לשחרר אותו, לשחרר אותו בצורה
כזו שהקריעה שלו מתוך ליבי תכאב גם לו. אני יודעת שהוא יחזור יום אחד, ואני רוצה
לא להיות שם כשזה יקרה. אני רוצה להרוג כל משמעות שיצרנו, כל חותמת שהטבענו. על
גבי רחובות, ובין מילים של אנשים, ומנגינות, ושירים- אוי השירים...אני רוצה את כל
אלה מפוררים. אפר ועפר.
לפעמים אני תוהה למה אלוהים ברא אותי
ככה? נושמת ומתמקמת בתוך העבר, כשמעל ראשי ניצבת הדרישה- להתקדם אל עבר העתיד.אלוהים...
מדוע הדואליות הזאת? ואיך זה שנתת לו לשכוח? אפילו רק לתקופה...מה היא הבחירה
החופשית הזאת אם לא משחק מיותר? נסעתי לאירלנד. יש שם אישה מיוחדת, "אשת עץ
האלון", היא נקראת כך על שם כוחותיה המיוחדים, למתוח ולעצב נשמות של אנשים.
היא גם שופטת, של טוב ורע, ולפני שהאדם גוזר את גורלו- היא מספרת לו מה היא האמת
שמאחורי ההחלטה. "עכשיו יקירי, אתה בוחר בטוב", או "עכשיו יקירי, אתה
בוחר ברע", אך מרגע שהוציאה הדרואידית מפיה את המשפט והמילה, לא יכול האדם
לקחת בחזרה את החלטתו. אז מדוע להגיד לו בכלל? ודאי תשאלו...אחרי שכבר לקח האדם את
החלטתו, והדרכתה לא תעזור בדבר... את זה תשאלו את אלוהים וחוקי הבחירה החופשית
שלו. אני משערת- שהדרואידית מגלה למטופליה את מה שהם כבר יודעים, והאש שבנשמתם
מובילה אותם לבצע את הבחירה שאותה הם באמת רוצים.
היא יושבת בתוך עץ אלון. עץ ענקי וזקן,
זוכר בשביל כולם, חלול ומכיל בתוכו את כוהנתו, המכשפה הגדולה. הגעתי אליה כדאי
שאוכל למחוק אותו,ממש למחוק חלק שלם מהחיים, שלי, שלנו...
להסיר קעקוע שיושב על נשמתי. לא דיברנו
הרבה. אני והדרואידית. הסברתי לה בתמציות ברורה מה כוונתי ומה תוכניותיי. היא
הרגישה את הרצון, ועל עיניה ראיתי את הרעיון רוקם עור וגידים- איך לעשות, מה,
ומתי. היא הנהנה, ולבסוף עצמה עיניים ושתקה למספר שניות. כשפקחה את עיניה נידמה
היה לי שהוחלף הצבע שחזיתי בו קודם לכן, עכשיו הוא ירוק, ולפנים היה אפור זוהר...
"אנחנו נארוג לך צמיד, הכל יהיה בו, והוא כולו בך. תענדי אותו לעד. ככה
שמהגוף האנרגטי שלך לא תאבד חלק מההוויה- אחרת את תקרסי, תחתכי באמצע חייך. בעוד
שנתיים מהיום ודאי לא תזכרי מה הוא הצמיד שמלפף את ידך, אך נשמתך לא תיתן לך
להסיר אותו מעליך. בדיוק כמו שנשמתך לא נותנת לך להסיר את אהובך מעלייך-
עכשיו."
התיישבתי על כסא בורדו עמוק, לידה. היא
אחזה במיני חוטים, בשלל צבעים, והחללה ללפף אותם סביב פרק כף ידי. היא אמרה
"עכשיו אקשיב ללבך הפצוע, ועל זכרון מדמם, אחבר חוט ואתן לצבע לנוע..."
חום זה הבסיס!!! אותו היום שבו נשבענו
על האדמה, ולא הייתה לי ברירה, לא הייתה לי בחירה... אגוזים של פסח, אביב מתעורר
וילדה שלעד מבטיחה. היא קשרה את החוט החום מסביב לידי בחוזקה, ונישמתי לרגע נעתקה.
ארגמן... א ר ג מ ן, למה נזכרתי בצבע הזה? זה אינו צבע, זו הסיסמה
לנשמה,"כניראה שזו הדרך להכנס לנשמתך, המפתח... מבינה?" שאלה המכשפה
וכבר ענתה לעצמה כשהחלה לשזור מהשניים צמה. ורוד...ביום ההוא בגיל 13 לבשתי חולצה
ורודה, הוא ראה אותי, אבל אני לא ראיתי אותו, דמותי נצרבה בעיניו והוא זיהה והכיר
וביקש אותי לאחר שנה. זוהי באמת אהבה. המכשפה לא ענתה והמשיכה במלאכתה. סגול...זו
אני. היה לי פעם מעיל בצבע שחור, הוא סימל אותי. ואיבדתי אותו, כולם חיפשו אותו,
אני נלחצתי... איך איבדתי חלק מדמותי? לא מצאתי אותו בשום מקום בעמק, הייתי בטוחה
שזרקו אותו לפח, ויותר הוא לא שכב על הספסל...יאיר מצא אותו. היחיד מבין כולם.
הגיש לי אותו בשקט מופתי, כמו הנסיך שמצא את הנעל האבודה של סינדרלה. ואני לא
ידעתי להעריך אז דבר, כואב ,כואב לי....כואב!!! שתקתי גם."כן. החרטה. הסגול הנזכר
נשזר גם הוא לתוך הצמיד." צהוב וכתום...אלה הצבעים שאני זוכרת מהפעילות שלנו,
מהשנים שלאחר מכן. בגיל 17 ו-18...המזנון. המדים והשמחה והחניכים, הממתקים.
העניבות הצבעוניות, הציורים שעל הקיר. כל הבדיחות, מלווות בכאבים, תחושה של פספוס,
של חוסר מימוש...איך זה שאנחנו לא חוזרים? הרי ביחד אנחנו מושלמים? "את הצהוב
והכתום, נוסיף בעדינות, בעיקצוץ מר-מתוק, את הירח והדבש, אמר השיר שהוא השמיע לך
במכונית...צהוב וכתום". ועוד לפני ששאלתי אותה בהתפעלות...איך ידעת? מגנט
אותו בכוחו, הצבע הבא...כחול, האוקיינוס שבלב שלי, הצבע של הדמעות, והשמיים, ביום
ההוא בגיל 14, שהסתכלתי עליך וחשבתי שאתה שיר שנכתב על ידי אלוהים.
"זהו" היא חרצה גורלות והקיזה דמים, "סיימנו.ארגתי את הצבע
האחרון". חפץ עגול החל להתגלגל במעלה קנה הנשימה שלי, הרגשתי את עצמי נחנקת,
משתנקת, לא יכולתי...עוד משהו, אחרון, ביקש, התחנן, להתפס בתוך הצמיד...להיתלש
מנישמתי... ירקתי פנינה לבנה. ואז עלה הלילה ההוא. ליל הבחירה. יאיר התלבש בבגדי
תפארתו. הוא היה מאושר, כי שעתיים לפני זה קיבל את אישור על כך שגם אני אוהבת
אותו, כמו שהוא הרגיש חודשים. אני בחרתי באופן אקראי בלבן. הייתי מוארת. נינוחה,
עצומה. לבשתי חולצה לבנה מעוטרת בציורי זהב מתפתלים. ג'ינס נח, מעיל לבן...ושרשרת
פנינים. שרשרת הפנינים המקוללת. איך ידעתי? שאלה אבני הירח, ואלה האבנים של יאיר.
"מזל סרטן. פנינים." הנידה בראשה המכשפה "הוא כולו בתוכך, ונישמתו
מתחננת לתקן... לסגור מעגל" הפעם יכולתי לענות לה, "כן, בלילה ההוא, הוא
באמת תיקן לי את השרשרת, וסגר אותה..." היא החליקה במהירות את הפנינה הבודדה
בין החוטים הרבים...ואיכשהו, משפט הגורלות שלה, "עכשיו יקירתי את בוחרת
בטוב" או..."עכשיו יקרתי את בוחרת ברע"...לא הסתנן מבעד לאוזניי.
לא שמעתי מה טיב הבחירה.
איש שקוף התהלך ממולי על המדרכה. פנסי
הרחוב. אור האיר פתאום את כל השדרה. זה כי הערב ירד, וצריך להגביר את כאן את
התאורה. האיש השקוף ניראה מאיר. מואר. הרגשתי להבה בוקעת בין שערותיי. את עולה
באש...מלמלה דמות דמיונית שהתיישבה על כתפי. איבדתי את היכולת לתחום את עצמי בתוך
הזמן והמרחב שבעולם המציאות, הרחוב הזה מערער אותי תמיד. דז'ה וו אחד גדול..
ועכשיו הבחור הזה, האותיות התגמגמו בתוך הפה שלי. רציתי להגיד את השם שלו, ידעתי
את השם שלו, זה שם של אור. והוא ציפה שאקרא בשמו, לאחר שהרים את גבותיו ברגשנות
סוחפת וקרא לי "י ר ד ן". הייתה בו בדידות, וגעגוע...והוא היה ניראה
צעיר וזקן וכמעט השתגעתי מהריח הזה שאפף את כל השדרה המשוגעת הזאת. הצילו!!! צעקתי
מתוכי, והאש הזאת.. האש שרפה את שערי.
גלגול אחר. הוא מגלגול אחר, הבנתי
עכשיו. אבל איך זה שהוא זוכר אותי ואני לא?
"ירדן? את לא זוכרת? זו באמת את?
אולי מישהי אחרת?" הוא היה חיוור. בקושי הצליח לנשום, שלא לדבר על להוציא
הברות שלמות ולא מגומגמות. גיחכתי פתאום, הוא ממלמל כשהוא מתרגש, ידעתי, איכשהו
ידעתי..
מצאנו את עצמנו ישובים בבית קפה. לבשתי
שמלה לבנה קצרה, ושמתי לב איך שהרגליים שלי שזופות וחלקות ואיך שזה עובר לו בראש
כשהוא מסתכל עלי עכשיו. השתיקה שלי שעשעה אותו. העברנו כבר חצי שעה שלמה מבלי
לדבר. מאז שנפגשנו ברחוב המקביל, והוא קרא בשמי, וקרא וקרא...לא החלפנו מילה. אני
נשבעת שהוא ניראה מאושר, כאילו נינוח, מהשקט הזה. זה מצחיק. אני מרגישה שאני מבינה
את הדפוסים שלו, ואז משהו שורף אותי בבטן כשאני נזכרת שאיני זוכרת מי הוא ומה.
"יש ימים שנשארו והם רבים והם שלה, ויש שעות שמלאות כולן בריח שלה..."
לפתע שמתי לב לשיר שהתנגן ברקע, סביב לכל האנשים הנינוחים שבבית הקפה. אני אוהבת
את השיר הזה בדרך כלל. מתמכרת אליו לפעמים. יש בו משהו שממגנט אותי,כמו האור הזה
שיושב כרגע מולי. התחלתי לשיר. הוא צחק כל כך. "ירדי סתמי כבר" הוא הציק
ואני גלגלתי את העיניים. "הא!!! איך לגלגל עיניים את זוכרת???"
עכשיו היינו בבית שלו. הבית שלו הוא גם
הבית שלי. ככה הרגשתי לכמה שניות הכי מוזרות שהיו לי בחיים. חשבתי לעצמי שבתוך
הבית הזה ודאי הייתה לי משפחה והיו לי ילדים. או שזו המשפחה שלו, או שאני המשפחה
שלו...ולא ידעתי אם זה העבר או ההווה או העתיד. השמלה הלבנה שלי הייתה מופשלת,
והרגשתי את העור שלי הרבה יותר חזק מתחת לעור שלו כשהוא עלה וירד והתחברנו בריקוד
מושלם. לריח שלו הייתה השפעה משכרת. ופתאום הבנתי שאני בכלל לא מכירה אותו. אני
אפילו לא יודעת איך קוראים לו. רק שתקנו!!! ואז בלי התראה מוקדמת, דמעה אחת צורבת
ירדה במורד לחיי, היא עלתה מתוך חלל שנבקע בין הנשמה לסרעפת שלי. ואחריה הגיעה עוד
דמעה, ועוד אחת, ובכי מר, ויבבה.הבנתי שהוא יודע הכל עכשיו, ובכלל... הוא יודע
הרבה יותר ממה שאני יודעת. ולפתע אני כל כך חלשה, וכל כך לא מזוהה, ואף פעם לא
רציתי להיות כזאת, לא לדעת מאיפה אני, ולאן, ומתוך אחורי המוח שלי הסתנן הסיפור על
בת הים הקטנה, שאיבדה את קולה...וגם אני הרי הפכתי אילמת, וכל כך זרה במציאות
מוכרת וחריגה.הוא התרומם והסתכל עלי בסבל כזה, שלא ראיתי מימיי. אשמה נחרטה על
פניו היפים. האור שלו, העור שלו, האדים. הוא אחז בשתי הפינות של עיניו, והרכין את
ראשו. "ידעתי", מלמל בין לבין, סינן מבין שפתיו. הוא קם מהמיטה, והחל
לחפש בעצבנות דבר מה, בין חפציו. הכל התעופף אל האוויר. הבגדים והספרים, וגם כמה
תגים וחפצים לא מזוהים. לבסוף הוא משך מבין ההריסות פיסת נייר מקומטת. וורד אדום
נבול. הוא הגיש לי את השניים. ובאדישות שאל "עדיין לא הסברת לי מה כל זה אמור
להביע". הבזק של אור תפס את תודעתי, מליון זכרונות סונכרנו יחד עם תחושה על
חלום רחוק, וברגע הבא שכחתי כל מה שמוחי התחנן לאחוז בו. נותרתי ריקה.
"תקשיב, אני אגיד לך את האמת, אני מרגישה שאני מכירה אותך, באמת. כאילו חלמתי
עליך. או משהו דומה. אבל אני אפילו לא יודעת את השם שלך, משהו עם אור... אתה
מאיר... אתה מואר, אתה כוכב, בלילות, אתה .. נשבע, שוב, שבועה. חיפוש. אחפש.
סימטאות, רחובות, קר, לילה. חלומות.גן הסוס!
אחפש בין הסמטאות.... בסתר המדרגות, אחרי כוכב חום אגוז זוהר שיאיר לי
בלילות. אתה יאיר!!! נכון??? תגיד לי שככה קוראים לך, תגיד לי שקוראים לך
יאיר!!!!". מעולם לא ראיתי אדם כל כך המום. הוא פחד, ראיתי את זה זועק מתוכו.היה בטוח שהשתגעתי לגמרי. הוא
לא רצה להשאר שם יותר משנייה אחת. לא התייחסתי אליו. היד שלי נעשתה כבדה, הרגשתי
שאני שוקעת איתה, בין הסדינים הלבנים והכריות...הייתה הריקמה של צמיד החוטים שלי
לוהטת וכבדה. אכזרית שכזו, מתחננת שאשסע אותה, שאהפוך אותה לכלום. דיבוק השתלט גם
עליו. על יאיר. הוא החל לנוע הלוך חזור בתוך החלל הצר. וכמו התגרד בתוך עצמו
מרסיסים של זכוכית וקרח ואהבה. נידמה היה שכח אדיר דוחף אותו לכיוון הזרוע שלי,
ויחד איתי הוא החל לפרום את הצבעים המקסימים שבצמיד התמים שלי. חום אגוז, וארגמן,
וורוד, וסגול, וצהוב וכתום, וכחול עמוק...ובמרכזו שזורה פנינת הלבן.
סלילי הדנ"א שלי התפרקו והתחלקו
לתאים. הרגשתי את נימי הדם שלי נשזרים ומחדש מסתדרים. ויאיר היה בוהק ומלא עוצמה,
עמוק בתוכי הוא היה התשובה. נחש צבעוני התפתל ועלה במעלה חוט השדרה. היה לו הכל,
גם זכרון, וגם אהבה. ולפתע נתגלה לעיני הרחוב המוכר, ואני והוא ילדים בגיל העשרה,
ישובים ביחד על ספסל, הוא ישב מאחורי וליפף את צווארי בשרשרת פנינים עדינה, אמר
"הנה, תיקנתי לך" וסגר. הירח במעלה השמיים היה מאושר והבטן שלי התהפכה.
הריח של האביב חנק אותי, ועכשיו ידעתי- אני זוכרת את הכל מהתחלה.
נולדנו מחדש, בפעם השישית, זו הייתה
התחלה חדשה-ישנה. נשמות משוחררות, תינוקות בני יומם, וזר חרציות על רקע צח של
מדבר. לבשתי שמלת כלה.
כנראה שהכוחות גדולים מידיה של המכשפה.
כניראה שהסוד נמצא כאן בנינו ממילא, וכך גם אלוהים, שהוא ההווה. וכנראה שההווה הוא
לעד מה שיהיה ולעד מה שהיה.
