הם היו שניהם בחדר. האור
עמום, משתקף דרך החלונות הסגורים והמקושטים להפליא. הוא מכרבל את ידיו זו
בזו, סימן לאותה חולשה מוכרית בה ידיו תמיד רעדו ברגעי האמת, אותם רגעים
בהם הוא חש חשוף, חסר הגנה. הוא שנא זאת. שנא לשים את עצמו אל מול כיתת
יורים - אחרי הכל, הוא כבר הסתכל למוות בעיניים, במובן הרגשי לפחות. הוא לא
זקוק לשום ריגוש נוסף. והיא? היא המשיכה להבריש את שיערה מול המראה, כאילו
אותה ברבי קטנה שהייתה יושבת, שקטה, שלווה אפילו, בקופסת הצעצועים שלה.
מאה הברשות לפחות - כך אימה לימדה .אותה, וזה לא היה משהו שעתיד היה
להשתנות
"את באמת חושבת שאין אהבת אמת בעולם, רוקסן?", שאל
פרדריק. בעודו מכרבל את ידיו הלופתות אחת את זרתות השניה, וחושב על אמילי -
כה צחה, כה אמיתית ומופלאה, יושבת באותו גן בו נפגשו לראשונה לפני שנה
בדיוק.
"אני פשוט חושבת שאתה הוזה, אח יקר. יש אהבה, ויש להיות
מחושב. זהו לא סיפור אגדות, היום אהבה לא יכולה לקנות לחם", היא השיבה לו
בקול הקר והצונן שלה. וברחובות הקפואים של לונדון, שהשתרעו מחוץ לחלון,
היתה זו תוספת של ממש לאווירה.
"היא מושלמת, אין דרך אחרת לתאר
אותה. יפה, חטובה, טובת הליכות, חכמה ופלפלית בדיוק במידה הנכונה. אי אפשר
לתאר אותה אחרת. אני יודע שזו רק שנה, ושאני עדיין לומד בקולג' ובסך הכל יש
לי עוד דרך ארוכה עד למשרד של וינסטון ולונגסטאר, אבל אני מרגיש כאילו
השמיים הם הגבול.. באמת שאני האדם בר המזל ביותר בעולם", או כך לפחות, הוא
האמין. 'וינסטון ולונגסטאר' היה אותו משרד זחוח בשדרת אוולין, הממוקמת
כמספר צעדים בלבד מהרחוב העמוס ביותר בלונדון. משרד עורכי דין שדודו, הלא
הוא אדמס וינסטון, ייסד לפניי שנים רבות. בתחילה, היה נישא על אותו שם
הסלוגן: "חירות וחופש לכולם", מה שגרם לכל מעמד הפועלים להאמין כי אולי
אותו משרד קטנטן ופורץ דרך הוא שישיב להם את זכויותיהם האבודות, ובאמת
יצליח להביא לשוויון ממשי בין כל תושבי לונדון, ואולי אף כל הממלכה הקטנה.
אך מהר מאוד למדו השותפים כי דרך הרצופה כוונות טובות, רצופה גם קשיים
ובורות עמוקים באופן מחריד - ונאלצו לנטוש את עקרונותיהם, ומעמד הפועלים
יחד איתם, על מנת להחזיק את עצמם בחיים. היום המשרד משרת בעיקר את עשירי
לונדון, ושלא תבינו לא נכון - עושה עבודה מופלאה בלספק את צורכיהם הבלתי
נידלים כמעט, והחלק האחרון בשם? "לונגסטאר", אם תיכנסו לכל פאב אירי מקומי,
שם לבטח תיפגשו מישהו ממעמד הפועלים בשעות בין הערביים, הוא ייצחק ויגיד
לכם שאותו שם מתאר את הכוכב הרחוק שאותו משרד עורכי דין מייצג עבורם כיום -
משהו בלתי ניתן להשגה. שאינו ממשי. שיכולת לתלות בו תקווה בעבר, רק כדי
לגלות שלפעמים חלומות ורצונות, טובים ככל שיהיו, מספיקים רק לתקופה הקצרה,
הבטוחה, ההתחלתית. התקופה שבה אתה עדיין בן-אדם.
"אבל שנה אחת?
אני מבינה שאתה מאוהב עד מעל לראש, אבל זה כבר מוגזם. זה אבסורד. ואם פתאום
היא תיכנס להריון? אתה אפילו עוד לא עורך דין זוטר.. איך תחזיקו מעמד?
בתור מישהו שאמור להכיר את המציאות, גם הכואבת ביותר, אף פעם לא חשבתי שאני
אשמע דווקא אותך ממלמל דברי שטות על אהבה אמיתית וכיצד היא מסוגלת להתגבר
על כל מכשול. עוד מעט תגיד לי שהיא גם מי שתשלם את שכר הדירה שלך", היא
צחקקה לעצמה.
"תתפלאי, רוקסן יקירה. אבל אהבה משנה אדם מן הקצה
אל הקצה. וחוץ מזה, הכניסה למשרד של וינסטון ולונגסטאר היא רק עניין של מה
בכך. אין ספק שהיא ממש מעבר לדלת", הוא התמתח ובדק את קשר העניבה שלו,
מרוצה מעצמו.
היא העיפה בו מבט חטוף מבעד למראה, כאילו בוחנת אותו בעיניה, שתקה לרגע ושקלה את דבריה הבאים בכובד ראש, עד שפצתה שוב את פיה. "דיברת כבר עם ההורים? אתה יודע שאמא לא משתפרת
מיום ליום, עם דלקות הפרקים שלה. אולי סיפור טוב יעזור לה קצת להשתקם..
וכולנו יודעים שהשיקום שלה, הוא גם שיקום הנישואים שלה. אבא כבר אובד
עצות", היא הזכירה לפרדריק את אותו פצע ישן שפצע אותו לפני שנים רבות,
כשצפה באביו מגדף את אימו על עוול לא בכפה. אותה מחלה נוראית שתקפה אותה
באמצע שנותיה היפות ביותר - וגרמה לה לקטוע קריירה מרהיבה כאחת מהשחקניות
המובילות בתאטרון אדיסון, שרק הופיע לא מזמן בפני המלכה ובית האצולה.
הופעה, שנחשבה בעיניי רבים, לפריצת דרכה של פגי ברוקשטיין, השחקנית
היהודייה שעלתה מוינה יחד עם בעלה, אברהם (הידוע בכינויו כ'אברי') לאנגליה
לפני כמעט עשר שנים, כשבנה וביתה התאומים, בני העשרה, יחד עימם. היה זה רגע
של כמיהה לעתיד, של שאיפה מרטיטת חושים - היה זה רגע בהיר בו הכל היה נראה
אפשרי. שהשמיים הם הגבול.
אך כנראה, לא לאותם חולי דלקות פרקים בעלי מזל, שמאבדים מעט יותר מעצמם עם כל יום שעובר.
"רוקסן,
את העולם הזה השארתי מאחוריי כשנדרשתי לכך", הוא החדיר בה מבט כעוס מבעד
למראה, וקם על רגליו באיטיות, "קומי. הנסיעה עד לאופרה ארוכה מספיק, ואני חושב שיש
לנו דברים חשובים יותר להתעסק בהם כעת. אחרי הכל, הגיע הזמן שתיפגשו סוף
סוף".
"אם אתה אומר", ענתה וקמה מהכיסא, שערה מתנופף ברוח הפרצים
הקטנה שהצליחה לחדור את קירות הבית העבים. היא אהבה את הרגשת חוסר האונים
שהיא יכלה לגרום לפרדריק בכל עת, ולא, זה לא היה מרוע לב, כפי שרבים סברו -
זה היה מכיוון שעבורה, זו היתה הוכחה בכל פעם מחדש, שאחיה הגדול עדיין חי
ונושם באותו אדם מסוגר ומחושב שניצב מולה, בעיניה. והיא אהבה לראות שאותו
פצע משפחתי ישן, אף פעם לא מוצא את דרכו להגליד.
הם שניהם התקדמו
מטה, שלובי זרועות, כמו אדון ואדונית. יצאו מפתח הבית ונעלו את המנעול
הכפול ואת בריח ההצצה, והתקדמו אל עבר המרכבה שניצבה מולם, מעבר לכביש. הוא
הושיט לה יד והיא, כילדה קטנה, קיפצה אל המרכבה והתיישבה במושב המרווח.
הסוסים החלו בנקישותיהם המהירות והכרכרה השתלבה בתנועת הרחוב, כחלק טבעי
ממנה, כאילו היתה חלק חיוני בה מאז ומעולם. הם נבלעו בהמון, ורק לאחר
שפרדריק הציץ בשעון כיסו והבין, כי הם נבלעו בהמולת הרחוב, הרשה לעצמו
להעיר הערה נוספת.
"נוצות?", מילה אחת ניצבה על לשונו, כשהרגיש את חלקה העליון של העליונית שכיסתה, כה באלגנטיות, את אחותו הקטנה.. גם אם ההבדל נמדד בשתי דקות בלבד.
"דוכיפת",
היא השיבה והעבירה את ידה עליהן, "הן גורמות לי להרגיש מיוחדת, שונה.
גאוותנית, אם תרצה. הרגשתי שהן תואמות את המקום והאירוע".
והוא, למרות שהסכים איתה, פשוט ליקק את שפתיו והביט מעלה, אל טפטופי הגשם שליוו את רכיבתם. "דוכיפת?..", חשב לעצמו,
"דוכסית הדוכיפת לבית משפחת ברוקשטיין".
