אריק קרצף את הפאנלים. נוזל כחול נסחט מן הסמרטוט שאחז ביד אחת, והוא
מיד עבר עליו עם מטלית יבשה שהחזיק ביד השנייה. זה היה אחד הימים החמים בשנה –
אמצע אוגוסט - והחולצה האפורה שלו, עליה היו מודפסות המילים 'אמנון שטיפה', הייתה
ספוגה כולה. כול כמה שניות הוא מחה את אגלי הזיעה שהצטברו על מצחו. הוא השתדל שלא
יטפטפו על הריפוד, אבל מדי פעם התגלשה טיפה והוא קיווה שהגברת לא שמה לב. בעלת
הג'יפ השחור עמדה מחוץ לאוטו ופיקחה עליו ועל מרהויט. היו לה משקפי שמש גדולות
וכובע לבן רחב שיצר סביבה עיגול מוצל. היא עמדה מעליהם עם ידיים שלובות והשגיחה,
צרור מפתחות פרוותי תלוי בין אצבעותיה. היא נראתה מתוסכלת וחסרת סבלנות ואריק היה
בטוח שהיא תגיד משהו לאלי. 'אסור שהיא תגיד משהו', הוא חשב בזמן שמירק את לוח
השעונים.
מרהויט הוציאה את השטיחונים מהאוטו והכניסה אותם בעדינות ללוע של מכונת
הניקוי. היא הביטה בהם נבלעים מאובקים ומלוכלכים מצד אחד ויוצאים נקיים מן הצד
שני. צמותיה הארוכות היו קלועות גבוה מעל ראשה וכתם זיעה בודד עיטר לה את החזה.
היא הייתה צעירה, פנים עגולות ויפות, רכות ונעימות, אבל בלי זכר לילדות או תמימות.
עיניה החומות היו גדולות וצלולות, אך בד בבד עייפות וכבויות. אריק נזכר שפעם, היה
מביט בעיניים האלה ומוצא תקווה, מוצא בתוכן את הסיבות להמשיך.
"תיזהר על הריפוד," ביקשה בעלת הרכב בגסות מנומסת, "ועל
הדיסקים, שלא ייפלו מהתא כפפות כמו פעם קודמת". אריק עצר למשמע קולה. הוא
הביט מסביב ומיהר לוודא שאלי לא בסביבה. הספיקה ההערה הקטנה ביותר בשביל שיתחיל
לצעוק עליהם. אלי הסתובב בין המכוניות כמו סוהר וחיכה לתלונות או הערות מצד בעלי
הרכב. כשמצא את הקורבנות שלו, היה נוזף בהם מול הלקוחות והעובדים האחרים בלי היסוס.
הוא ניזון מרגעים כאלה, מן ההשפלה של הכפופים לו.
"מקסים!" הוא גער פעם באחד המנקים, "מה אני אמור לעשות
איתך. אה?! הרכב אמור לצאת מפה נקי, לא יותר מלוכלך ממה שהוא נכנס, קח את הדברים
שלך ותעוף הביתה!" מקסים היה אחד העובדים הותיקים והמסורים בשטיפה. גבר גבוה
ורחב באמצע שנות הארבעים עם שלושה ילדים שעבד קשה ומעולם לא התלונן. אלי לא אהב
אותו מהיום שהתחיל לעבוד ובחן אותו בכול הזדמנות.
מקסים היה כפוף בתוך אחת המכוניות כאשר שמע את הצרחות הצורמות מאחורי
גבו. הוא התרומם באיטיות תוך כדי אנחה ארוכה והסתובב לעברו של אלי. במשך שניות
ארוכות הוא נעץ בו מבט מאיים בלי לומר מילה, בלי לזוז. חזהו העבה עולה ויורד מול
פרצופו החיוור והרוטן של, ה'בוס', כפי שנהגו לכנות אותו העובדים, לפעמים ביראה,
ולעיתים בזלזול. הוא התקדם צעד לעברו, הוציא מכיסו מטלית מלוכלכת ומרח אותה בכוח בפניו.
אלי נהדף לאחור, מעד ונפל ארצה. באותו רגע כל הנוכחים בתחנת הדלק, מהמתדלקים דרך
המנקים ועד אחרון הלקוחות, עצרו את עיסוקיהם והביטו בנעשה בדממה. "יאללה
תחזרו לעבוד!", גער בהם אלי תוך כדי שהוא מוחה את סימני המטלית מפניו,
"לא קרה פה כלום, עוד עובד שהלך ולא יחזור... חתיכת רוסי אפס מזדיין!". מקסים
צעד בשקט למשרד, אסף את חפציו ויותר לא חזר לתחנה.
"תזדרזי" אריק דחק במרהויט בטיגרנית, "לפני שהגברת
תגיד משהו לבוס... אני בטוח שהיא תגיד משהו, בואי נגמור". אחותו הקטנה ידעה לזהות
לחץ ופחד על פניו גם כשמאוד התאמץ להסתיר אותם. "אני סיימתי. אני מחכה לך."
השיבה מרהויט וחייכה חיוך מרגיע, במיוחד בשביל אחיה המודאג. אריק יישר בזריזות את
הכיסאות, החזיר את הדיסקים לתא הכפפות, ייבש את המראות וחיבר בחזרה את האנטנה.
"הנה גברת" הוא אמר והחשש הרגיל אחרי כל רכב שוב הציף את בטנו. 'מה אם
לא תהיה מרוצה, מה אם שכחנו משהו?'
"או!" צייצה בעלת הרכב בסיפוק, "עבודה נהדרת! תגיד לי,
אני לא זוכרת, האם נהוג להשאיר לכם טיפ?" היא דיברה אליו כאילו היה פעוט כבד
שמיעה. הוא רק רצה שתיכנס לאוטו ותיסע ולכן אמר – "הכול בסדר גברת תודה, תודה,
יום טוב".
הוא ומרהויט פנו לכיוון הפס הרחוק להתחיל לעבוד על מרצדס שחורה שבדיוק
נכנסה, כששמעו את הגברת קוראת לעברו של אלי – "אני רק רוצה שתראה איזה עבודה
נהדרת החבר'ה שלך עשו בשבילי!" היא בישרה לו באוקטאבה שיכלה לנפץ את כל
השמשות בתחנה. "אני רוצה להשאיר להם משהו" היא הוסיפה, הוציאה מארנקה
שטר של עשרים שקלים ונתנה אותו לאלי שהביט בה בחיוך מזויף. "יופי גברת",
הוא אמר, "העיקר שאת מבסוטה והרכב נקי, תבואי שוב ונעשה לך אותו מצוחצח!"
מרהויט שאבה את המושב האחורי של המרצדס כשהבחינה בצילו של אלי
מאחוריה. "יפה מאוד חברים. ככה אני רוצה אתכם כל יום..." הוא פנה אליהם
בסמכותיות מזלזלת. "ואת", הם שם
את ידו על כתפה בדיוק כשהתרוממה לקראתו, "בסוף תקבלי עובדת מצטיינת אם תמשיכי
ככה". הם עמדו חצי מטר אחד מהשנייה. היא הביטה בפניו המקומטות ומיד השפילה
מבט, מרגישה את האצבעות השמנוניות על כתפה. בזמן שדיבר מילים שבקושי הבינה, היא חשבה
שאולי פעם, פניו היו יפות, טובות, וזו האכזריות שכיערה אותן.
אריק שאב את הריפוד במושב האחורי ופזל לעברם. הוא נזכר במקסים מורח את
המטלית המלוכלכת בפניו של אלי. מקסים פוטר מן העבודה באותו יום, אך בזמן שצעד
באיטיות למשרד לאסוף את חפציו, הייתה לו על הפנים הבעת סיפוק נטולת חרטה. אריק
דמיין כמה נהדר היה מרגיש לחנוק את אלי בשתי ידיו, למחוק את החיוך המלוכלך מפניו.
העולם לא היה הוגן, את זה הוא למד כבר מזמן, אבל לראות אותו כל כך קרוב אליה,
לראות את ידו המטונפת על כתפה ולדעת מה עובר לו בראש, היה כמעט בלתי נסבל. כשהיד
התרוממה מן הכתף אל עבר פניה, זה כבר היה יותר מדי.
"בוס..." אריק אמר בטון מתנצל, "אני מבקש אל תיגע בה...
היא ילדה...". אלי הביט לעברו, מופתע
מחוצפתו. הוא לא האמין שהאריתראי הקטן עם המבט המובס יעיז לפתוח את הפה. זה היה כל
כך לא צפוי עד שאפילו לא טרח להתרגז או לצעוק. "דווקא היא לא נראית לי כמו
ילדה..." אלי גיחך ובחן את מרהויט באיטיות מכף רגל ועד ראש, "היא נראית
כמו אישה שיודעת מה טוב לה". הוא צבט את לחייה ופנה ללכת.
-
מרהויט ואריק סיימו לעבוד בשש בכל ערב. הם הלכו ברגל לתחנת רידינג
ועלו על מונית שירות שלקחה אותם לדרום תל אביב. הם גרו ברחוב י.ל פרץ, בדירת 30
מטר מרובע שחלקו עם עוד שני אריתראים – סגן ומייקל - זוג נשוי והורים לשלושה ילדים שנשארו עם אביו
של מייקל באסמרה. הם הכירו את אריק ומרהויט בקהיר, ארבעתם הצליחו להגיע לישראל מבלי
להיפרד. סגן עבדה במטבח של מסעדה פרסית בשכונת שפירא, ומייקל עבד ב'מיסו' – מסעדה
יפנית ברחוב קינג ג'ורג'. מרהויט אהבה לגור איתם, הם נתנו לה תחושה של ביטחון,
תחושת שפיות – אחות ואח גדול במשפחה חדשה.
בדירה היה תא שירותים קטן ומקלחת עם דוש חלוד ומחיצה מאולתרת שמייקל
ואריק התקינו. המטבח, הסלון וחדר השינה היו כולם באותו החדר. בקצה אחד שלו, על דלפק
משיש, היו כיריים חשמליות וקומקום, ומעליהם שלושה מדפי עץ מאובקים. בקצה השני - זוג
מיטות קומתיים צבאיות וביניהם שידה שחורה רחבה וחלון עגול שהשקיף אל הרחוב. לא היה
מקום למיטה זוגית בשביל סגן ומייקל ולכן הם ישנו אחד מעל השנייה. מרהויט ישנה
בדרגש התחתון של מיטת הקומתיים הנוספת ואריק מעליה.
בלילות, מייקל ירד ממיטתו ונצמד לסגן, מנסה למצוא מקום לידה על המזרון
הצר. היא נאנחה וחייכה בעיניים עצומות, מושיטה את ידה לאחור ומקרבת אותו אליה. לפעמים
הלחשושים שלהם היו מעירים את מרהויט. זה אף פעם לא הפריע לה, להפך, היא אהבה
להתעורר ולראות אותם מתגוששים על המזרון הדקיק. הם לא באמת נרדמו ככה. שניהם לא
יכלו לישון על מזרון קטן כל כך, ובכול זאת מייקל ירד כמעט בכל לילה ונשאר לידה
דקות ארוכות, לפעמים שעות, מחבק אותה בשקט ולוחש לה באוזן. למרות שישנו פחות וקמו
עייפים מוקדם בבוקר, הם לא ויתרו על המנהג. בשביל מרהויט זאת הייתה אהבה. היא
מעולם לא ראתה אף אחד מתנהג ככה, נוגע בצורה כזאת במישהו אחר, אבל מיד הבינה שזה
מה שהיא רוצה, שזה כל מה שיכלה לייחל לעצמה.
-
מרהויט ואריק ברחו מאריתריאה כשהוא היה בן שבע עשרה והיא צעירה ממנו
בשנה. אביהם, אוסמן, היה קצין צעיר בצבא שנהרג עשר שנים קודם לכן במלחמה עם אתיופיה.כשהגיע
לגיל שבע עשרה הצבא החליט לגייס את אריק בכפייה, ובוקר אחד, הוא מצא את שמו
ברשימות המיועדים לגיוס בשער הכניסה לבית ספרו. אריק נותר הגבר היחיד במשפחה ופרט
לאימו ולמרהויט, היו לו עוד שתי אחיות צעירות. באותו יום החליט שהוא בורח לסודאן
בשביל להימנע מגיוס. הוא ידע שבאריתריאה, ברגע שאתה מתגייס אתה שייך לצבא לכול
החיים ואם אתה לא נהרג או נפצע אתה לעולם לא משתחרר באמת.
"אני חייב לעזוב, אם יגייסו אותי אני אגמור כמו אבא ואז מה תעשו,
מה יקרה לכן?!" הוא ניסה להסביר את ההחלטה לאימו המודאגת. מהר מאוד היא הבינה
שאין טעם לשכנע אותו להישאר וביקשה ממנו לקחת את מרהויט. אריק סירב בכול תוקף,
"אני לא אצליח לשמור עליה", הוא אמר לה, "אני לא יודע לאן אגיע ואם
יקרה לה משהו...". אבל אימו התעקשה – "אם אתה עוזב, הצבא ינסה לפגוע בנו
ואני מעדיפה שהיא תהיה איתך, זה עדיף. ככה אולי גם היא תמצא עבודה ותוכלו לשלוח
יותר כסף הביתה. אתה חייב לשמור עליה."
באותו לילה אריק ומרהויט יצאו מאסמרה ברגל והחלו את הדרך הארוכה מערבה,
לגבול סודאן. אריק חשש להיתפס על ידי הצבא ולכן הם הלכו בלילות, והתחבאו ונחו במהלך
היום, לפעמים מסתתרים במטעים ותעלות לאורך הדרך ולפעמים מוצאים מסתור בבתים של
תושבי כפרים שהסכימו לארח אותם. כשהיו צריכים כסף אריק עבד בכפרים או בשדות במהלך
היום לרוב בשביל לא יותר מ- 50 נקפה (10 ₪) ולפעמים בשביל הרבה פחות. מרהויט צייתה
לאחיה ותמיד הלכה אחריו בשקט. היא אף פעם לא פיגרה מאחור, לא שאלה שאלות מיותרות,
ולא התלוננה בשום שלב של הדרך. היא הבינה מה עלול לקרות אם ייתפסו על ידי פטרול
צבאי ולכן עשתה כל שביכולתה לעזור לו כשנדרשה לכך. אם היה צריך לאכול פחות, היא
מיד ויתרה, אם אחד מהם היה צריך להישאר ער במהלך היום היא תמיד התנדבה, ואם הוא
נראה מוטרד או מפוחד היא הושיטה את ידה הדקיקה ואחזה בשלו בעדינות. לפעמים אריק
הביט ומצא בעיניה את השקט והנחישות שנדרשו לו להמשיך בדרך, ולפעמים, בימים הפחות
טובים, היה מביט בה ונתקף תחושת אחראיות בלתי נסבלת. אם היו תופסים אותם הוא ידע
מה יקרה לאחותו, היו ימים בהם שכב לישון והפחד מן המחשבה שיתק אותו.
לקחו להם שמונה חודשים להגיע לסודאן. בכפר סמוך לגבול הם פגשו את
עבדאללה, מבריח סחורות שהיה בדרכו לקסאלה
- העיר הגדולה במזרח סודאן. עבדאללה שמע את הסיפור שלהם והציע לקחת אותם איתו. הם
עלו על גבה של משאית מלאה בשקי סוכר וחביות דלק וחצו את הגבול. כשהגיעו לקסאלה,
עבדאללה קנה להם שני כרטיסי אוטובוס לחרתום ונפרד מהם לשלום. "אני לא יודע
איך להודות לך, תודה רבה על הכול" אריק אמר לו מחוץ לתחנה, מרהויט עמדה לצידו
וחייכה בביישנות. "תשמור על אחותך" עבדאללה אמר וטפח לאריק על השכם
בחוזקה, "היא מזכירה לי את הבת שלי... אללה מעכום (אלוהים עמכם)" הוא נשק למרהויט על מצחה ופנה ללכת.
בחרתום אריק יצר קשר עם בן דודם, ספאיי, שערק מן הצבא חמש שנים קודם
לכן וכעת התגורר ועבד במלטה. ספאיי שלח לאריק ומרהויט מספיק כסף בשביל שני כרטיסי
רכבת לקהיר, ואחרי חודש הם עזבו את חרתום למצרים. ספאיי כתב לאריק שמצרים מסוכנת
לאריתראים – "תיזהר לא להישאר שם יותר מידי כי בסוף יעצרו ויגרשו את
שניכם. תנסה להגיע לישראל שם יש לך סיכוי לקבל מקלט מדיני אם תיחשב עריק. תוכל גם
לעבוד שם ולעשות יותר כסף. אני הייתי שם שנתיים עד שנגמר לי ההיתר. בהצלחה ותשמור
על אחותך..."
בקהיר אריק ומרהויט הכירו את סגן ומייקל – זוג שתכנן להגיע לישראל
בשביל לעבוד - ואחרי שבוע החליטו הארבעה לצאת לטרק לכיוון גבול ישראל דרך סיני. אחרי
שלושה ימים של הליכה קשה הם הגיעו למעבר
נטפים בגבול ישראל – מצרים, ושם נעצרו על ידי חיילי צה"ל. החיילים הבחינו בהם וירו באוויר. אחרי חמש שעות
בבסיס הצבאי הגיע מתורגמן ואריק הסביר לקצין האחראי שהוא מחפש מקלט מדיני.
"אתה צריך להגיע למשרדי האו"ם בירושלים", אמר לו הקצין בטון תקיף,
"החיילים שלי ייקחו אתכם בג'יפ לבאר שבע ומשם אתם תעלו על אוטובוס לירושלים
ואם לא תלכו מיד לאו"ם, אני אבוא, יעצור אתכם בעצמי ויעיף אתכם קיבינמאט!"
אחרי תרגום מהיר לטיגרנית אריק הנהן להסכמה, הודה לקצין והארבעה נסעו לבאר שבע.
בנציבות האו"ם בירושלים הפנו את אריק לנציבות בתל אביב.
"אנחנו לא מטפלים בפליטים מאפריקה" הסבירה לו פקידה סקנדינבית באנגלית
רהוטה, "אתה צריך לנסוע לתל אביב ושם יעזרו לך,
אתה מבין?" היא אמרה בחיוך מתנשא. הפקידה נתנה להם כמה מאות שקלים במעטפה
ושלחה אותם לתל אביב באוטובוס.
בתל אביב הם פגשו את יונס באיו, האחראי מטעם האו"ם על פליטים
מאפריקה. באיו מצא להם מגורים וניסה להסביר לאריק את הסיטואציה הבעייתית בה הם
נמצאים – "לך אני אצליח לארגן אישור שהייה זמני, לאחותך אני לא חושב...אולי.
אבל לשניים הנוספים אין סיכוי... הם על תקן שוהים בלתי חוקיים ויגרשו אותם אם הם
יישארו פה, אתה מבין?" אריק הנהן. "אתם רוצים להישאר ביחד?" יונס
שאל את אריק בשקט. "כן" אריק השיב. "אז תיקח את הכסף במעטפה, תצאו
מפה ביחד ואל תחזרו. תתקשר לאחד המספרים האלה", הוא הוציא פתק מכיסו ונתן
אותו לאריק, "הם יסדרו לכם מגורים זמניים ואוכל...בהצלחה".
-
הדם לא הכתים את המכנסיים, רק את התחתונים. היא יכלה לזרוק אותם לפח ואריק
לא היה שם לב, אבל היו לה רק שלושה זוגות מכנסיים והיא לא יכלה לוותר על אף זוג. סגן
עשתה את הכביסה ואם הייתה רואה תחתונים מוכתמים הדבר הראשון שהייתה עושה זה מספרת
לאריק. מרהויט החליטה לחכות עד שיחזרו הביתה בערב ולזרוק אותם מהחלון בשירותים.
בצהריים אריק נשלח עם שני עובדים נוספים להביא שואבים חדשים מסיטונאי
בדרום תל אביב. הם היו צריכים להעמיס אותם לוואן ולחזור עד ארבע. בפעם הראשונה
מרהויט נשארה בעבודה לבד והוא חשש. הוא תמיד נבהל כשנאלץ לעזוב אותה. גם אם היה
מדובר בזמן קצר, או כשידע שהיא נשארת בדירה והיא מוגנת, הוא לא הצליח להירגע עד
שלא חזר וראה שהיא בסדר. הפעם הוא השאיר אותה בשטיפה, בלעדיו, עם אלי. "את
תסתדרי?" הוא שאל בחוסר אונים, כאילו ההחלטה לנסוע הייתה תלויה בו. "אתה
תמיד דואג ואני תמיד מסתדרת..." היא השיבה בשקט וחייכה.
אחרי שאריק נסע, מרהויט עבדה עם שושי - בחורה דקיקה ופטפטנית ממוצא
אתיופי שנולדה בארץ. אלי לא ממש התעניין או הבין את ההבדל בינה לבין מרהויט,
מבחינתו הן היו שתי "הכושיות הקטנות". "שושי", הוא קרא בחוסר
סבלנות, "עד שאח שלה חוזר, תעבדי איתה את... אתן מתאימות" הוא אמר וגיחך.
שושי הביטה בו בבוז מרוסן והצטרפה למרהויט בפס הרחוק. "איזה בהמה, אין גבול
לכמה שהבן אדם הזה דוחה..." שושי אמרה ומיד השתתקה כשהבינה שמרהויט לא
מקשיבה.
היא המשיכה לעבוד בשקט ובקפדנות, מנותקת מן הסביבה. לא היה לה עניין
לתקשר עם העובדים האחרים, היא לא חיפשה לעשות חברים וגם אם רצתה, לא ממש ידעה איך.
היא הביטה אל עבר שושי מידי פעם וחייכה, אבל לא יותר מזה. עברה שעה בערך, כשאלי
קרא לה למשרד. הוא פתח את הדלת וצעק את שמה בגסות. היא הסתובבה והוא סימן לה להגיע
אליו. העובדים הרימו גבה והביטו אחד בשני בדאגה כשראו אותה הולכת שפופה לעבר המשרד.
מרהויט בקושי הבינה עברית ופרט לדברים מאוד בסיסיים היא כמעט ולא דיברה את השפה. על
כל עניין שהיה לאלי איתה הוא היה צריך לדבר עם אריק, ואריק, לא היה בסביבה. כשהיא
הגיעה אל הכניסה למשרד הבעת הפנים הרוטנת שלו התחלפה בחיוך. הוא סימן לה להיכנס
וסגר אחריו את הדלת.
המשרד היה בתוך מכולת ברזל לבנה. בפנים היה שולחן ישן מעץ עם שני
כיסאות מצידיו. כמה תעודות עלובות ומאובקות היו תלויות עקום על הקיר יחד עם תמונה
של אלי – צעיר יותר ומכוער פחות – מחובק עם אביו אמנון, הבעלים של העסק.
מרהויט הביטה מסביבה וכשסיימה לבחון את תכולת המכולה, היא הסתובבה
והרגישה את ברכיו של אלי לוחצות חזק על ירכיה. הוא סובב אותה בחוזקה ודחף אותה על
השולחן. ערימת ניירות שהייתה מונחת במרכזו התעופפה לכל עבר. מרהויט לא הוציאה
מילה.
-
"היה בסדר היום?" אריק שאל אחרי שעלו על מונית שירות בדרך
הביתה. כשהוא חזר הוא מצא אותה מנקה טויטה לבנה. היא הייתה כפופה במושב האחורי
ושושי הייתה מקדימה. הוא סחב את השואבים יחד עם שני עובדים נוספים למחסן והצטרף
אליהן. שושי נעצה בו מבט קצר וקשה לפני שחזרה לעבוד עם השותף הקבוע שלה. אם היה
מכיר אותה אפילו קצת, המבט הזה היה מעורר בו חשד, אבל הוא קיבל הרבה מבטים
כאלה ולמד לא לייחס להם חשיבות.
"כן..." מרהויט ענתה בעדינות ובתמציתיות הרגילה שלה. היה לה
קול רך ונדמה היה שתמיד דיברה בלחישות, שכלל לא ידעה להרים את הקול. אריק בחן
אותה. היא נראתה לו מהורהרת ומסוגרת בעצמה. הוא התחיל לדאוג אבל נרגע כשהגיע
למסקנה שהרבה מהזמן היא נראית ככה, מנותקת, שקועה עמוק בתוך העולם שלה, גם כשלא
קרה שום דבר מיוחד. מאז שעזבו את אסמרה היא סיגלה לעצמה את התכונה הזאת, את פרצוף הפוקר
השליו שאף אחד לא יכול היה לפצח, אפילו לא אחיה. אריק הבין שזאת תכונה הישרדותית
ושאחותו היא שורדת, אבל עכשיו הוא הצטער שלא ידע ולא יכול היה לגלות מה היא
מרגישה. "איך היה לעבוד עם שושי?" הוא שאל. מרהויט המשיכה להביט מהחלון
בזמן שדיברה – "היה נחמד, היא מצחיקה ועצבנית... אבל נחמדה."
כאב לה נורא והיא פחדה שהוא ישים לב, שהוא יראה שרגליה משתכשכות אחת
בשנייה בצורה מוזרה. כשהגיעו לדירה הוא שאל אותה אם היא רעבה והיא ענתה שלא, שהיא
רוצה להתקלח ולשכב לנוח. היא הלכה לשירותים והסירה את התחתונים המוכתמות. היה
עליהן כתם חום עגול והיו מריחות אדומות יבשות בין רגליה. היא סובבה את הברז ומים
החלו להתנפץ על ריצפת המקלחת. היא נשענה על הקיר והסתכלה על עצמה. דמעה בודדת ירדה
והתגלשה לה באיטיות על הלחי. דמעה גדולה
וכבדה שהכילה בתוכה את מה שכל כך התאמצה להסתיר.
היא רצתה את אימא שלה. היא התגעגעה אליה בכל רגע שחלף מאז שעזבו את
אסמרה ועכשיו הגעגוע הפך לצורך עז, צורך קיומי. מרהויט הרגישה שהיא חייבת לחבק
אותה אחרי יותר משנתיים. שהיא צריכה למלא את כתפיות שמלתה בדמעות. להריח אותה
ולהיזכר בבית, באחיותיה, בכל מה שאהבה והשאירה מאחור. לספר לה את מה שלא יכלה לספר
לאף אחד – מה עוללו לה, איך פגעו בה. היא נכנסה למקלחת ושטפה את גופה במים החמים.
'אימא לא תגיע...' היא לחשה.
כשיצאה מהמקלחת הבית היה ריק. אריק יצא לקנות ירקות וביצים בשביל
ארוחת הערב. היא לקחה שקית ניילון, דחפה לתוכה את התחתונים וזרקה אותם כפי שתכננה,
מהחלון בשירותים אל פח הזבל הצמוד לבניין. אריק חזר אחרי רבע שעה והתחיל להכין
לשניהם ארוחת ערב. "אני מכין לך ביצים" הוא אמר ולא הותיר לה ברירה,
"אה ותזכירי לי מחר לשלוח כסף לאימא, אני כל הזמן שוכח". כשהוא הסתובב
לשים את הצלחות על השולחן הוא ראה אותה בוכה. היא ישבה על הדרגש שלה ותחבה את פניה
בידיה, מנסה להסתיר את הדמעות. הוא הניח את הצלחות באיטיות על השולחן והתיישב
לידה. "אני בסדר," היא אמרה לפני שהספיק להגיד משהו, "אני סתם
מתגעגעת לאימא, לבית... אני בסדר". אריק הושיט את ידו וסובב אליו את פניה
בעדינות. הם הביטו אחד בשנייה באריכות לפני ששאל – "מה קרה? אני רוצה שתספרי לי מה קרה
היום כשלא הייתי".
-
"את לא חוזרת למקום הזה יותר!" הוא צעק עליה. כשאריק לקח
החלטות מרהויט בדרך כלל צייתה. היא הביטה בו בחוסר אונים והתחננה – "ומה
ייקרה לנו אם אני לא אבוא איתך? אין לנו כסף ואני לא יכולה להישאר בבית כל היום."
"נמצא לך עבודה במקום אחר, אולי במסעדה של סגן, לא יודע. אבל למכוניות את לא
חוזרת. גם אני לא הולך להישאר שם..." מרהויט קמה אליו מן המיטה ונעמדה מולו,
קרוב מספיק בשביל לחבק אותו. היא השעינה את ראשה על כתפו ולחשה – "אנחנו לא
נמצא עבודה שמשלמת ככה, עם השעות האלה. אתה יודע את זה ואני יודעת את זה. לא נוכל
לשלוח כסף לאימא ואז מה היא תעשה. אנחנו חייבים לחזור לעבוד מחר בבוקר... כאילו
כלום לא קרה. אין ברירה". הוא הביט בה, הזעם היה עצום, קשה מנשוא, והוא רק
הלך והתגבר, אבל אריק ידע שהיא צודקת. בכל מקום אחר הם היו עובדים כפול ומרוויחים
חצי.
בבוקר היא נשארה בבית. הוא ביקש שתחכה כמה ימים עד שיימצא פתרון, אבל
לא היה פתרון. מרהויט צדקה וזהו. לא הייתה עוד עבודה, ולא הייתה משטרה ולא היה להם
לאן ללכת ועם מי לדבר. אחרי שלושה ימים היא חזרה לשטיפה ושאבה שטיחונים בשקט כאילו
כלום לא קרה. אלי הקפיד לשמור מרחק מן השניים, ואריק בתורו, לא הסתכל ולא חשב. לא לחשוב
על כלום כל היום הייתה דרך הפעולה היחידה. ובכול זאת כל פעם שאלי פטרל בין הפסים
ועבר לידם הייתה חולפת בגופו צמרמורת. הוא לא חשב על אלי , ולא על אחותו נאנסת
במשרד, הוא כיסה את מוחו במסך שחור. את המחשבות הוא השאיר ללילות, הוא לא ישן
והתהפך במיטה כל הלילה. באחד הלילות מייקל קם וניגש למיטתו של אריק. "אתה
רוצה לדבר איתי?" הוא שאל. אריק הסתובב עליו, עיניו היו אדומות מזעם ודמעות.
"אין על מה לדבר?" אריק אמר בלחש. "אתה לא ישן," מייקל ציין
עובדה, "אתה לא עייף?" אריק התיישב על המיטה וטחב את פניו בידיו. "אני
לא יודע מה לעשות..." הוא נאנח. מייקל הניח בעדינות את ידו על כתפו של אריק,
"בוא נצא לעשן סיגריה" הוא אמר. השניים עלו לגג הבניין והדליקו שני
"גולף". אריק התחיל לספר למייקל את הסיפור ופרץ בבכי.
"אז מה אתה רוצה לעשות?" מייקל שאל ברוגע. "אני רוצה
להרוג אותו! מה אתה חושב? אני רוצה לחנוק אותו למוות בידיים. אם אני כבר נרדם אז
על זה אני חולם. עליי חונק אותו על השולחן במשרד, איפה שהוא..." אריק נעצר
והתכווץ מכאבים. "אבל אני לא יכול להרוג אותו. אני לא יכול לפגוע בו. אני אפילו
לא יכול להתפטר מהעבודה. מה יקרה לנו אם אני אלך משם. איפה נרוויח כסף כזה, איפה
אני אוכל להשגיח עליה כל הזמן. הלכתי לכמה שעות וקרה מה שקרה. אני לא יכול לעזוב
אותה יותר אפילו לרגע."
"אולי היא יכולה לעבוד
עם סגן. ביחד. ככה היא לא תהיה לבד בכלל ו-" "אני לא עוזב אותה יותר,
אתה מבין!" אריק התפרץ בכעס. "מה
שקרה לה זה בגללי. בגלל שאני השארתי אותה שם עם האיש הזה. אני ראיתי איך הוא נוגע
בה ואיך היא מפחדת, ואני בכל זאת השארתי אותה שם". מייקל אחז באריק וחיבק
אותו בחוזקה – " לא הייתה לך ברירה. עשית את מה שאמרו לך ולא יכולת לדעת שזה
מה שיקרה, ככה באמצע היום. אל תאשים את עצמך". הוא קרס לו בידיים ומירר בבכי.
מייקל ידע שעכשיו זה עניין של זמן עד שהוא יעשה מעשה קיצוני, אבל גם שאין לו שום
דרך למנוע את זה. הם כולם היו חסרי אונים, חסרי כוח וחסרי זכויות. אם מישהו היה
פוגע בסגן כמו שפגעו במרהויט הוא פחד לחשוב מה היה עושה. "אתה חייב להחזיק
מעמד" מייקל התחנן, "אתה חייב להתאפק. אני יודע שאתה מתפוצץ מבפנים אבל
אם אתה תפגע בו אנחנו כולנו אבודים. תן לי כמה ימים לחשוב מה לעשות. תחזיק מעמד
עוד כמה ימים, בסדר?". אריק הביט בו והנהן להסכמה.
-
