שתיקה

שיחת שתיקות.עד לשם הגענו. אתה מאמין? כי אני כמעט ולא. כשישבתי אוחזת בפלאפון הלבן,מקשיבה לשקט המכאיב שלך,השקט שמסרב להשבר על ידי משפט חולין פשוט כגון "היי ירדן, זה אני...מה נשמע? " חשבתי לעצמי כמה מגוחכים אנחנו.הרי אני יודעת מי זה שמתקשר מהמספר החסום, וכך גם אתה. המצאנו קוד,בוא נשתוק, ונבעיר את האהבה.כמה פעמים של הלו,ואז אין ניתוק,יש הסכמה. שנינו רוצים להשאר על הקו,לדמיין את האחר מייצר נשימות וכאבים.להרגיש קרוב,להרגיש שאנחנו חולקים סוד.אתה מסתיר ממני? או שאני ממך? מי זה שבודק ובוחן אותנו?למי אנחנו משקרים?איזו בדיחה.בדיחה שאין לה סוף.

היום החלטתי לדבר איתך.להגיד לך שאני יודעת מי זה.ואמרתי את שימך.עשיתי את זה בעדינות, באדישות,כאילו, אני כבר ממילא יודעת, ובטוחה.וככה נידמה לי שהצלחתי לא להבהיל אותך.ניסיתי לתת הרגשה שאני קצת יותר בוגרת, ויותר רגועה, ופחות משחקת, והרבה יותר אמיתית ומאמינה באהבה.

הזכרתי את המילים פחדן, וכעס,אבל הרגשתי כמו אמא שנוזפת בילד הקטן שלה באהבה.והודתי שגם אני מתגעגעת לדבר איתך,וחבל שאתה לא מתקשר עם המספר האמיתי שלך, ומדבר, באמת...

אבל אח"כ, כששתקנו שנינו, היה נידמה לי שהשתיקה עדיפה.כל כך מתוקה, כל כך צורבת,כל כך חזקה,כל כך מאוהבת.

השתיקה שלך המשיכה להחריש את אוזניי גם לאחר הניתוק.אני ניתקתי ראשונה.לאחר דקות ארוכות של נצח וציפייה,של געגוע מסתנן מבין גלי קרינה.אז אחרי הניתוק חשבתי המון, והתגעגעתי לקול הנודם שלך,לדמות שלך מכבה את האור.מוצאת את המקום הבודד מכולם, שלא ישמע בו שום הד או גיחוך או תזוזה, ומשם מתקשרת ומכריזה-ירדן את חסרה.וזו רק דמות, אתה מבין? זה לא אתה, הצל שלך אולי, או כל ציור יפייפה אחר שמתאר לי את קיומך.כי ממך נותרה לי רק שתיקה, נותר לי רק אבק של ציפייה ואכזבה.ובכל זאת, לפחות נותרו חיים,מתחת למסיכה.

בתחילה חשבתי שאמשיך בקו הבגרות שהחלטתי לסגל לעצמי ברגע ההוא שפציתי את פי והעמדתי אותך, מספר חסום יקר שלי...במקומך.

אך זה ידוע ששנינו סרבני התבגרות.מסרבים לתיקון וסוגדים לאהבה.לאחר שלוש שעות הרמתי את הטלפון גם אני, וחייגתי במניפולציה מיוחדת את מספרך.אתה ענית הלו,שיחקת כמסתקרן ומופתע,ואז,כמובן... באיזשהו שלב הגיע הרגע שהכל פינה את מקומו לשתיקה.אין ניתוק,אין בלבול וחוסר ידיעה. השתיקה שלך מכריזה בבירור- אני כאן כדי להישאר,אני כאן כי אני זוכר.

ושוב כאבנו,דיברנו, בלי מילים, בלי שמחה.דיברנו,כמו לפני שהמציאו את השפה.למשך שתי דקות,הודנו באמת לאמיתה,ושוב,חזרנו לשקר-כשהגינו את המילה הבאה.