all we need is love

בס"ד

הרחובות ריקים. כבר שעתיים שאני יושבת פה בחנות ובוהה באוויר, שרה לעצמי מנגינות מאולתרות.

הבוסית מתקשרת.

בוסית זה לא כינוי מדויק, יותר כמו מכרה שממתינה שאשמח אותה בעוד חמישים שקלים שנרשמו בקופה ממכירה של שני חולצות בעשרים וחמש כל אחת.

"בתיה," היא אומרת, "יש חדשות בשבילי?"

אני מיידעת אותה שאין מכירות, לאנשים חם מדי מכדי להסתובב בחוץ.

היא נאנחת. את מה שעבר עליה ביומיים האחרונים היא לא עברה ולא תעבור שוב בחיים שלה, היא אומרת לי. בעל הבית העיף אותה מהדירה, מחצית מהתכולה עוד שם, היא ובעלה הזיעו כדי לפרק ידנית את כל הריהוט עם מברגים כי אין כסף להובלה אך הם לא הספיקו לפרק הכל.

היא מגרדת את כל העשרות האגורות בבית כדי לאסוף עשרים וחמישה שקלים לקנות משהו בסופר, וכשהיא מגיעה לקופאית ומגישה לה חופן של מטבעות נחושת ההשפלה גדולה מדי.

"מי יבין את זה?" היא שואלת, "אף אחד לא יבין את זה." קולה נשנק, את הדמעות שבגרונה אפשר לשמוע דרך הטלפון.

"אתמול גיסתי נתנה לי את הכרטיס אשראי ואמרה לי- 'לכי תקני קצת אוכל לבית'"

והסיפור נורא יותר כשאני יודעת שגיסתה אלמנה-נכה וחיה מקצבת ביטוח לאומי.

והסיפור נורא עוד יותר כשאני יודעת שאין לה אדם בעולם. שבנה בכורה מסוכסך עימה על רקע כספי ומונע ממנה לראות את הנכדים, שביתה בת העשרים וארבע לוקה בפיגור וחיה עימה בבית כשהיא זקוקה לטיפולים וחוגים, שבעלה חי על כדורים פסיכיאטרים לטיפול בחרדה ונטיות אובדניות, שמילותיו הפוגעניות, קורעות הנשמה מוטחות בה במשך עשרים וארבע שעות ביממה.

גבר אלים קוראים לזה, אבל היא לא.

"מכל הדברים," היא אמרה לי פעם בקול ספוג ביטחון, "בעל, לא הייתי מחליפה באף אחד."

אוי, כמה ביטחון יכול להתלוות למשפט אחד של הכחשה.

והנושים שרודפים אחריה יומם וליל. היא לוקחת הלוואות כדי להחזיר חובות אך נקלעת לחובות כבדים יותר. קצה המנהרה שחור יותר מתוכו.

היא מסיימת לשפוך את קיטון הלכלוך שבליבה ואני יודעת שנותר עוד אינסוף בפנים.

היא כל כך בודדה, כל כך חסרת אמון במציאות, לאחר שהאנשים הקרובים לה ביותר בגדו בה. היא לבד מול הנושים, לבד מול הקשיים הכלכליים, לבד מול בנה הבוגד, לבד מול עצמה.

היא אפילו לא מצפה לתגובה ממני, נדמה שאם הייתה מדברת לקיר השיחה הייתה נשמעת זהה.

"מה אני אגיד לך, יהיה טוב," היא משלימה במקומי את מה שבשיחה נורמטיבית היה אמור להיות התפקיד שלי, ומנתקת.

אני נותרת הלומה, פי פעור, רציתי להגיב ולא ניתנה לי הזדמנות, ואולי אם הייתה ניתנת לי ההזדמנות לא הייתי מצליחה להוריד במילים את תחושותי בכל מקרה. כמה כאב יש בעולם הזה, כמה קושי. הלב שלי כואב, קשה להכיל את זה.

אני רוצה להרעיף עליה את כל האהבה שבעולם, רוצה להגיד לה שהיא בסדר, שתפסיק להאשים את עצמה בכל דבר רע שקורה- תסמונת הנשים המוכות, רוצה להגיד לה שהיא לא לבד, שהכל יעבור, למרות שאני לא יודעת איך ומתי, שאני לצידה, שאוהבים אותה הרבה.

אבל במקום, אני שוב בוהה באוויר של החנות הריקה, ריקה מאנשים וריקה מסחורה, כי אין כסף לקנות סחורה חדשה, ומתחילה לשיר לעצמי בשקט: "כי אין בעולם אהבה..." ובראשי ממשיכות המילים  "-כמו אהבה של אמא" אך שפתי נעצרות.

ושוב, יותר לאט: "כי אין בעולם אהבה," ואני נעצרת שם, חושבת על המשפט הזה כמשפט בודד, עומד בפני עצמו.

"כי אין -  בעולם -  אהבה."

ותמונת זיכרון עולה במוחי, אני נסחפת לשם, כמה שבועות קודם, לספריה העירונית. אני נמצאת שם, מריצה את עיני על מדפי הספרים עד שאוזני קלטו שיח קצר בין הספרניות.

"אני מהאנשים שלא מאמינים באהבה." שמעתי את הספרנית מצהירה, קולה מחושב, כמו מרצה באוניברסיטה.

"מה זאת אומרת?" אני שומעת את התדהמה בקולה של הספרנית האחרת, "את לא מאמינה שמישהו יוכל אי פעם לאהוב אותך?"

"לא," בוז דק בקולה, "אני כבר בגיל עשר התפקחתי מהמחשבה הקטנונית הזאת. אני מאמינה שאהבה זה רגש אינטרסנטי."

הכאב בליבי היה כל כך חזק שידי נשלחו אל חזי.

"אתה לא אוהב כי אתה באמת אוהב," היא המשיכה באותו טון מוחלט, ברור, "אתה אוהב כי זה יביא לך תועלת כלשהי. הגיע הזמן שאנשים יפסיקו להשלות את עצמם. לא, אני לא מאמינה שמישהו אי פעם באמת יאהב אותי, אני לא מאמינה שדבר כזה קיים במציאות. אנשים הם יצורים אינטרסנטיים, מה לעשות? זאת הסיבה שאני לא עומדת לבזבז את זמני על הקמת משפחה, אני מעדיפה להשקיע בקריירה שלי."

תהיתי לעצמי איזה שבר נוראי היה מוכרח לקרות לה כדי לגרום לה להאמין במה שהרגע אמרה. זה כאב לי כל אותו היום וכל אותו הלילה.

"כי אין בעולם אהבה," המילים יוצאות מפי באיטיות, ממלאות את ישותי. אפי רוטט, אולי זו הקדמה לדמעות.

אני נזכרת במה שארע פעם לרב שלמה קרליבך כשהלך ברחוב. הוא נתקל בקבצן קטוע רגליים, לבוש סחבות, ידו פשוטה לנדבה.

"מכל הנשמות השבורות שפגשתי, הוא היה השבור מכולם," סיפר אחר כך רב שלמה, "ליבי יצא אליו, ניגשתי אליו ונתתי לו את כל הכסף שהיה לי, שאלתי אותו- מה שלומך, אחי? איך קוראים לך?"

דאגתו של רב שלמה היא לפעמים רבה מכדי להכיל. הקבצן רק הביט בו במבט מוזר ולא ענה. רב שלמה ניסה שוב, "איפה אתה גר?"

"למה?" שאל הקבצן בחשדנות.

"אני גר ממש כמה רחובות מכאן, למה שלא תבוא  אלי, תאכל משהו, אתן לך מקום ללון."

הקבצן נרתע, החשדנות בעיניו התעצמה.

"אני רוצה לעזור לך," עיניו של רב שלמה טובות כל- כך.

האיש תקע עוד חצי מבט חסר אמון, ואמר "לא, אני מוכרח ללכת עכשיו." והחל לגלגל את כסאו במעלה הרחוב.

"אתם לא יודעים כמה התאמצתי," נאנח רב שלמה בספרו את הסיפור, הוא רץ אחריו והתחנן, "אתה לא מבין, אני אטפל בך, אני אוהב אותך יותר מכפי שאתה יכול לדמיין." הוא רץ אחריו עד שהתקשה לנשום ואז סב על עקביו מותש.

רב שלמה סיפר את הסיפור הזה לתלמידיו שוב ושוב במשך חודש ימים, הוא היה כל כך שבור מזה,

"אתם יודעים מה החלק הנורא ביותר?" הוא שאל בכאב, "הוא לא האמין שאני באמת רוצה לעזור לו. כנראה כל כך פגעו ורימו את האיש הזה בחייו עד שהוא לא יכול עוד לתת אמון. בשבילו אהבה כבר לא קיימת. הוא לא האמין..." היה ממלמל שוב ושוב, דמעות בעיניו, "הוא לא חשב שבאמת רציתי לעזור לו... "

ובזוכרי את הסיפור הזה, ביושבי בחנות השקטה, אני מתרגשת, כי אני יודעת עד כמה הוא אמיתי, עד כמה הוא נוגע לאינספור נשמות אבודות בעולם.

אני נזכרת ברב שלי, ברב שלי שהוא גם קאוצ'ר שלי, יותר קאוצ'ר מרב, יותר חבר מקאוצ'ר. אני נזכרת בייסורים שהוא עבר כדי להוכיח לי שהוא באמת רוצה בטובתי, שהוא צמא לתת לי, אך אני לא מאפשרת לו.

אני כמו כספת, נעולה.

הוא אמר לי שהוא בוכה עלי כל יום, שכשכואב לי כואב לו, שהוא רוצה שיהיה לי יותר טוב.

"תודה," אני אמרתי, קולי מנומס ועצור או רווי בצחקוק מובך, אך בליבי אני אמרתי- אל תעבוד עלי, את הכבוד אתה רוצה, את הערצתי אתה רוצה, את האגו. לקנות אותי אתה רוצה במילותיך, אתה רוצה שאהיה כפופה לך, אתה מחפש שליטה.

והצורה שאמרתי תודה הביעה את זה, והוא ידע את זה, אבל לא נכנע. "בתיה," הוא אמר לי, "את יודעת שאני אוהב אותך אהבה ללא תנאי ושזה לא ישתנה לעולם, את יכולה לבחור לא לקבל את זה, אבל זה לא ישתנה. אני כאן בשבילך עד מאה ועשרים, אני רוצה להיות שם בשבילך מתי שתצטרכי."

ואני, ילדה שבורת אמון שכמותי התקשיתי כל-כך להאמין לו.

הוא הוציא את נשמתו עלי, הזכיר לי שוב ושוב כמה שאיכפת לו ממני, כמה הוא מוכן לעשות עבורי כדי לרפאות את נפשי.

"עשרים וארבע שעות," הוא הזכיר לי שוב ושוב, "עשרים וארבע שעות אני זמין עבורך. תתקשרי מתי שאת צריכה, כל בעיה, כל תהייה, כל חשש, כל כאב, רק תתקשרי, אני רוצה שיהיה לך למי להתקשר."

ופעם כשגילה שלא התקשרתי, שאל בכאב, "למה לא התקשרת?" ואני עניתי בכנות שלא רציתי להטריד אותו, ואז הוא נאנח את האנחה העמוקה ביותר בעולם וליבי התכווץ.

"בתיה," הוא אמר לי אז, קולו שבור, "אני רוצה להיות שם בשבילך, למה את מונעת ממני את הזכות הזאת?"

הכאב שלו היה כל כך חזק שהוא נזרק לתוך ליבי, יכולתי לחוש את האמת, משהו החל לחלחל אחרי שנים של סגירות.

"אל תזרקי אותי," הוא התחנן, קולו מותש, כואב, "רק אל תזרקי אותי, אני רוצה להיות שם בשבילך, תאפשרי לי."

וכשאני מתקשרת מתוך מועקה שמכבידה על ליבי כמו אבן ששוקלת שתי טון, ולאחר שבוע שלם שהדמעות צפו ועלו ומאינו להפסיק כי מסירותו הזכירה לי איך שהאנשים הקרובים לי ביותר שברו את אמוני ואיך שמאז לא איפשרתי לאיש להתקרב.

אהבתו הזכירה לי כמה בודדה הייתי כל חיי. מאד מקשיבה, מאד מכילה, אבל בודדה.

"מה אני יכול לעשות?" הוא שאל כשהתקשרתי בפעם הגורלית ההיא, "רוצה שאבוא אליך עכשיו? רק תגידי ואני אבוא."

אני מביטה בשעון, השעה כמעט שתיים עשרה בלילה, הוא גר בירושלים ואני במרכז.

המסירות שלו, אין לי מקום להכיל אותה יותר. הדמעות מציפות שוב, ללא קול. אני רוצה לצרוח שיפסיק. אבל בתוכי אני יודעת שזה טוב, ומשהו נשבר אצלי לעד. אהבה, אני מאמינה בה עכשיו, אני מרגישה אותה, היא מפרקת אותי לחתיכות.

"בתיה," הוא אומר לי, "כל החיים שלך נתת, אני מלמד אותך איך לקבל."  

תודה לכם שקראתם את הקטע, אני מסוקרנת לשמוע תגובות

בתיה