פשטתי את המכנסיים שלי, ולבשתי את המכנסיים שלך.אלה היו מכנסי הג'ינס הישנים,הבהירים, הנשכחים.שכמעט אינך לובש יותר, וכל כך אהבתי בעבר. לבשתי את המכנסיים ורציתי, פיללתי, להפוך להיות אתה. להרגיש את החום בתוך הלב שלך, הגעש שמתקלח מתחת לעור חלק.את הגעגוע שלך לשיער הארוך, את התוגה המרה שרק אתה יכול להחזיק ולא להרפות.
ובין רגע לרגע השתרבבה נשמתי בין רקמות הבד של חולצתך אל בין נימי הדם של גופך.
נשמתי בכבדות, והבנתי, שעכשיו, אני אתה.
האוויר היה ממש כבד, כבד מנשוא.הרגשתי מגושמת. כמעט לא מתניידת.האף סתום, הנשימות שלי מסגירות. מסגירות אותי לכל קונה. אז התעטפתי, בכל מה שאפשר, בראש דמיינתי...את השריון שלי נוצר. ורציתי להרים, לקחת. את כל מה שקטן, את כל מה שנזקק, הייתי קטנה, או בעצם...קטן,מבפנים, בלב, אבל מבחוץ, כבר גדלתי. תינוק מגודל.
אמא עוברת במסדרון.היא קודרת.אני רוצה להקיא את ארוחת הבוקר שמסודרת על השולחן.הכל כל כך מובנה, סגור, הסוף של היום הזה כבר ידוע מראש. בעוד מספר דקות אני אהיה על האוטובוס שיקח אותי אל התחנה המרכזית. ואז אעלה על עוד אוטובוס. ואשאף את האוויר שרחוק מהבית, ואקפיא את המבט שלי מול הטירונים.אבל לבינתיים אני רוצה לנצל עוד דקה או שתיים מהמקום שאתגעגע אליו לעד. אני מתרוצץ מתחת לשולחן, הכהה, הגדול.נותן חסות, מגן על הכל.כשהייתי קטן עוד היו לי אנרגיות דרוכות מטוב לב.ואני עדיין מתרוצץ שם. מתחת לשולחן. אני הקטן נשאר שם. אני זוכר יותר מידי. את הטעם של הבמבליק בתוך הפה שלי, איך שהוא נתן לי בטחון, כשאמא רק הזינה ולמדה אותי לאהוב לפני הכל. ואף פעם זה לא הספיק. הבמבליק נגמר. אמא הלכה, היא מבינה והיא נותנת את כולה אבל היא כמעט נגמרת. אני מתגעגע. אני מתגעגע...למה?
מוסיקה היא סוג של סיגריה לנפש.הכל מתערבב, עדיין יש לי בחילה. האוטובוס מטלטל. אני שונא את עצמי על המחשבות המוזרות שלי. אני, בגיל שלי, במקום שלי, ועם החיים שלי, עדיין זוכר את הטעם של הבמבליק, ואת אמא נגמרת. את אבא הרודן. את הצלחת שנשברת. את הסטירה המשפילה על הגב, קרוב לעצם הזנב. אתה אפס. אתה חרק מיותר.
אני רוצה להיות זקן. לא יותר ילד קטן. ולא צעיר ש"נהנה מהחיים"...אני מעדיף לישון בכל הימים האלה. עד שאהיה זקן ויהיו לי נכדים. אני ארים את כולם. אני אהיה רגוע בתוך הנחלה.
אני צריך טיפול פסיכולגי, אני צריך אמבטיה או לדבר על הנפש.
האוטובוס עוצר בתחנה המרכזית. כל כך הרבה תיקים וחיילים ויש קיוסק בפינה, ולידו כמה ילדים קטנים. סוכרייה על מקל, אני אקנה לזכר הימים הטובים.
אני חרמן.בא לי לזיין ולהוציא את כל הכאבים שיתחפשו לעצבים.אני מתגעגע לרגליים של יעל. הציצים שלה קטנים. זה מרחיק אותי ממנה אבל ככה אני גם לא תלותי ונזקק יותר. היא מבגרת אותי, מלמדת אותי איך חיים אחרת. לא אכפת לי כמה שהיא משתלטת ומתעללת.היא מקבלת את הכל בחזרה כשיורד הערב. אני עושה בה כל מה שאני בוחר, היא סותמת את הפה. היא יודעת שעכשיו הרגע שלה להחזיר את החוב. כל היום עשיתי את מה שאת רוצה? שחקתי איתך במשחק? השתתפתי בהצגה? כולם יודעים שאת מסודרת ומושלמת? עכשיו את תקבלי את מה שמגיע לך, תסתובבי,ואני לא אשמע אם תגידי שכואב או תתעייפי או תייבשי וכבר לא יהיה נוח.
את הסכמת לעסקה.
היא כמעט דוחה אותי, בצביעות הלא הגיונית שלה. שוב עולה בי הבחילה. ואני רוצה כל כך לדפוק אותה עכשיו כמו אתמול בערב. היא שלחה אס אמ אס לפני כמה דקות, שיהיה לך שבוע קל וטוב יקירי...נקווה שיעבור מהר.
בת הזוג המושלמת.
היום אני לא מסוגל להרדם באוטובוס, אפילו שאני עייף עד מוות.אני שונא שהלב שלי קופץ פתאום. זה כניראה בגלל הילדונת העדינה הזו.חיילת.זה נראה כאילו עוד רגע היא תתנפץ מכל ההמולה והאנשים. והיא מזכירה לי בובת זכוכית. בובת הזכוכית המכשפת שלי, הנשמה שפועמת בתוכי...ירדן. יש בה הכל, היא באמת זאת המושלמת. והיא תשבר,זה לא שהיא עדינה כמו המתוקה שיושבת בכסא הקדמי כאן. אבל זה אני מגושם. מה יהיה עם השיר הזה, נתקע לי באייפון, כוסאמק. ירדן הזאת בלתי נסבלת. די די די די די.שחרר. שחרר אחי שחרר. שחרר..........שחרר.אני גמור. אם לפחות הייתי מצליח לישון. הנוף מתחלף, כבר התרחקנו מהבית. בכלל לא קרובים לירושלים. אני אתקשר לשאול מה עם יעל. אולי היא כבר הגיעה, היא אף פעם לא ישנה באוטובוס. בובלה, בונבון שלי. מה קורה בונבון??
כשאני אגיע הביתה אני אתן לך את המתנה שלי בונבון. שמעת את השיר שדיברתי איתך עליו? אמרתי לך שתאהבי. בונבון. הטיול הבא לעמק המעיינות. סגור. עלי. אני אביא את האוכל.
אנחנו מנתקים ושוב אני לבד. שוב נגמר,לא הבונבון, הבונבון תמיד נמצא, במבליק שתלטן ומעוות שלי. אמא נגמרת. יאיר הקטן בוכה, הוא מתגעגע...האוטובוס עצר. החולות עושים קבלת פנים. אני מתגעגע.
רציתי להיות ההיא.בובת זכוכית,היא. עם התחת הקטן שגדול יחסית לכל שאר הגוף. זזתי בקלילות ורחפתי על פני כל מקום. אבנים וסלעים, עצים או מרצפות, אני אשתחל ואתגמש בין כל המכשולים. קורדינציה מושלמת.צחקוק מטומטם. כשאני משקרת ומשקרת ומשקרת. כי אמרתי לכם שאני יודעת ואני מדברת ומדברת ומדברת אבל ממש מאודה ובודדה. הייתי רוצה ללכת אל הים. ולעשות גלגלון, להיות שלך יאיר שלי. להיות מתחתיך אהוב שלי, ואז לספר כמו בסרט איך נפגשנו ומה קרה. הייתי סוגרת את המכנס שלי ומלמדת אותך כל מה שקורה עכשיו. אני נסגרת. נזכרת. הכל רק מבחוץ, הכל נעלם, אני שוב אחרת. הימים שוחקים לי את הזרימה של הדם. אני לא יכולה יותר לקום בבוקר, בשביל מה...בחלומות אני מקבלת המון, המון מידע. החיים קוסמים ואני מעוניינת לאכול. אבל משהו בי עייף. ועוד מחשבה, ועוד שיר, ועוד תחושה, וגם כשאני יושבת אז אני לגמרי מתעמלת, מה אומרים לי העננים? והצללית הזאת...שפרס לי אלוהים.
היום אני לא מאחרת, קמתי מוקדם, האוויר נעים. אני כמעט אבל כמעט מאושרת. הכל נמצא ויפה ואין מה שילחיץ, אבל איפה האהבה הזו? היא מתחבאת או שהיא נמצאת? ומתי? האם אני צודקת? מי צודק? מי טועה?מי יודע? מה למדתי עד עכשיו? והלב אמר את דברו. היום הוא שותק, היום הוא אטום. בבוקר חלמתי על איציק. עכשיו אני ניזכרת. אבל לפני שהלכתי לישון ושבעות שלפני זה כמובן שהתעסקתי ביאיר. הנה, אפילו כתוב בכל מקום יאיר. אולי זה מסר. ויכול להיות שזו סתם אני מזמנת את זה. אני רוצה שיר שגורם לי להרגיש. איך אני אעלה עכשיו לאוטובוס במרכז העיר בלי להפיל את הטלפון ולא להפסיק את המוסיקה ביוטיוב עד שמצאתי אותה? הוא רוצה חוגר. זהו. כוסאמק.נפל הפלאפון. מה יש לי לעשות במשרד...לקבוע ועדה רפואית למקס, זה מה שדחוף בעיקרון ואני אספיק, אני אשתה את הקפה שלי ואתחיל לעבוד. אני מתגעגעת למשהו משמעותי. ללמוד משהו חדש באסטרולוגיה, להרחיב את ההשכלה הרוחנית, מתגעגעת ליוגה. אני אוהבת את יאיר. אני אוהבת אותך יאיר שלי אני אוהבת.
מעניין למה אני לא כמו קרין, מה בדיוק, יצר את העובדה שאני כזו והיא אחרת, האם אנחנו באמת שונות? או שפשוט נסיבות הגורל השונות? איך זה שלה יש זוגיות יציבה? השאלה הגדולה היא אם זה משהו בלימודים של הנשמה, ואם כן, אז למה אני כבר לא מגיעה לאן שלמדתי ? כי הרי ההתמסדות עצמה- זו העבודה האמיתית שלי, לא כל העניינים של לפני. למה כבר לא מגיע לקבל את מה שצריכה לקבל בוגרת? אני לא מבינה את זה, די , עברתי מספיק, עברתי את מה שצריך, אני לא רוצה אחרת. אני מסופקת ממה שיש ואני יודעת שבאופן מפורש בחרתי לא ללכת בדרך כמו קרין לדוגמא, כשהייתה לי את ההזדמנות. אבל די, עכשיו אני כבר מוכנה!! השאלה היא איך באמת ניראת זוגיות של אהבת אמת. כי אני לא יודעת אם לקרין זו זוגיות של אהבת אמת. הכל סודי. הכל לא פתור. די כבר, אוף, אוף. הגעתי למשרד. השיר של אומניה ירומם אותי, יעלה אותי, יתרום את האנרגיות שלי אל תוך הצורה האמיתית שאני רוצה לזמן לחיי.
אני מתגעגעת.
