אנה

ילדה את נשברת.
ילדה את נעלמת.
ילדה את נמחקת.
ילדה את אובדת עצות.
קול ניפוץ נשמע מלמעלה,אבל אני לא חושבת שמישהו שומע חוץ ממני.
עליתי,מהר ככל שיכולתי במעלה המדרגות,
מקווה שאת עדיין שם.
מצאתי אותך,בדיוק במצב שממנו פחדתי.
יושבת,מכופפת,בין כל הרסיסים שפצעו אותך,
מבין העיניים העייפות שךף זלגו אלפי דמעות,
הידיים שלך שראו כמו זוג מקלות,דיממו,והחזיקו את מה שנשאר מהמראה שנופצה.
במבט לעבר,רק שנה וחצי הצליחו לשנות אותך לגמרי,חיצונית ונפשית.
איך יכולתי להיות כ"כ טיפשה?
כשראיתי אותך מסתכלת על עצמך במראה,מאוכזבת,מעוצבנת,כועסת על עצמך עם המון רגשות אשם,
כששמעתי אותך מדברת על כמה אכלת היום וכמה שאת שמנה.
כשראיתי אותך ממששת את הבטן שלך,שהייתה שטוחה לגמרי.
כששמעתי אותך בוכה.
כשראיתי אותך בוכה..
הייתי צריכה להוכיח לך כמה שאת יפה.
הייתי צריכה להוכיח לך שאת בדיוק ההפך ממה שאת חושבת על עצמך.
ישבנו יחד,מחובקות ובוכות.
לא רציתי שיקחו אותך לשם.
אבל לא הייתה לי ברירה.
כולם כבר הבינו שמשהו לא בסדר.
חבל שהם נזכרו רק עכשיו.
ךקחו אותך,אבל אני ידעתי שתחזרי.

ביום שבו תוכלי לראות את עצמך,
כמו שאני רואה,
כמו שכולם רואים,
ותביני עד כמה טעית,
ביום הזה

,
את תחזרי.