חזרה ליצירות
שירים

הקירות הלבנים מנוגדים ניגוד מוחלט לאפלה שבראשך.

rashall | (02/10/2012 01:03) | 46 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל

הקירות הלבנים מנוגדים ניגוד מוחלט לאפלה שבראשך. את יושבת על הרצפה הקרה, מתנדנדת קדימה ואחורה ללא שליטה. עינייך מטושטשות ולא רואות, אך את יודעת בדיוק איך את נראית מבחוץ. יצור קטן ומפוחד, אבוד בתוך הצל של עצמו. 

הצרחות קורעות את עורך, בעוד שההד שלהן מרעיד את עצמותייך. ניגון חלש ומוכר מצטרף אליהן ואת יודעת בדיוק לאן הוא מוביל. את מחזיקה את ראשך, שמאיים להיבקע לשניים, בעזרת ידייך. את מנסה להגן עליו בעזרתן, אבל הקולות מגיעים מתוכו. את מזהה את קול האישה אותה שמעת פעמים כה רבות. את לא מצליחה להחליט אם היא טובה או רעה, אויבת או אהובה. כל שאת יודעת הוא שאת רוצה שקט. כשהאישה צורחת בקולה הגבוה הכל כמו עומד מלכת. אפילו הדם שזורם בתוכך כמו נעצר במקומו. את מנסה להתנתק מכל רגש. חוזרת בראשך על המילים שמתארות את בקשתך, אך הן יוצאות חסרות כוונה ותקווה. 

את עוצמת עיניים, אולי זה מה שישתיק את הצרחות. גלי קור וצמרמורת עוברים בך, וסכינים מפלחים את בטנך. בראש, הזיכרונות נתפרים זה לזה כצעיף ארוך של אימה. את מחפשת את הכיוון הנכון אבל הכל סביבך מעורפל. את מקובעת בתוך עצמך ללא יכולת לזוז, ללא יכולת להביט אל המציאות. את מאמצת את עצמך פנימה עוד ועוד, מכנסת את עצמך ומנסה להתגונן. מנסה לנשום, מנסה לחשוב, אבל לא מסוגלת לשמוע את המחשבות שעוברות בראשך. 
את יודעת שהבחירה בין שתי האפשרויות הקיצוניות ביותר תלויה בך ורק בך, אבל הפחד משתלט עלייך ואת נכנעת. משחררת את האחיזה שהחזיקה אותך במציאות, מאפשרת לצרחות לשבור אותך. את נותנת לאינסטינקטים להפעיל אותך. את משרה על עצמך שלווה ורוגע ומחכה לשקט הטוב שיגיע אחר כך. את יודעת שהוא יגיע. הוא הובטח לך פעמים כה רבות... 

את מאבדת את התחושה בגפיים ויודעת שמכאן הדרך קלה הרבה יותר. רגלייך מתנתקות מהקרקע בעוד ראשך מסתחרר ללא מעצור. את מחפשת מקום להיאחז בו כדי שלא תיפלי אבל גופך בוגד בך. רוחות שקופות מרחפות סביבך והצרחות הופכות ללחישות, שמצטרפות אל הניגון העדין והמוכר. את עוקבת אחריו, מרחפת לכיוונו. עינייך נפקחות אך הן בסך הכל הפתח דרכו הנפש יוצאת מתוכך, ואת נשכבת על הרצפה, חסרת רוח חיים. 





קורסת,נשברת,נעלמת,נקרעת,צועקת בשקט כי הקול לא יוצא ואין אף אחד שישמע את זעקת השתיקה שלי.
הזמן שלי הולך ואוזל,שומעת את השעון מתקתק,
את השניות חולפות,
את הדקות עוברות,
את השעות זזות,
ואני עדיין פה.
עד שהזמן יאזול.

תגובות

חזרה ליצירות