אנהמיה

פניה היפות והטהורות הסתכלו עליי במבט קודר, עייף, זועק וכועס. מעליה התנוססה הכותרת המחרידה :"הדוגמנית הברזילאית אנה קרולינה רסטון מתה מאנורקסיה לאחר ששקלה 39 קילו והתנשאה ל 180 סנטימטר". הזעזעתי.ההגיון הבריא שלי תהה איך אפשר להגיע למצב של חולי כזה, רק ההגיון הבריא שלי. לא אני. לא הרצון שלי,לא הלב שלי.כי בליבי, בחשאי קינאתי בה. רציתי להיות אנה, היא הצליחה לפגוע בעצמה ולהגיע לפרפקציוניזם שאני שואפת אליו.

"אני כבר 48 קילו, זה יותר מידי. אני חייבת לרדת במשקל. אני שמנה מדי. לא מגיע לי לאכול. אני אשמה בכל הדברים שקורים. רוצה להחזיר לעצמי את הילדות שנעלמה, רוצה להעלים את הנשיות שבי. רוצה להיות שוב ילדה. חייבת לסגור את המעגל. מכל האכזבות והאנשים שפגעו בי אני מרגישה לא ראויה.ברחתי מהאכזבות,מהפגיעות ולא רציתי להרגיש את הכאב. ברחתי למקום היחיד שאני מכירה- הענשה עצמית או יותר נכון הלקאה עצמית ואוכל."

המשכתי עם ההרעבות,עם המטהרים, והמשלשלים.אט אט הקילוגרמים נשלו ממני, ידיי הפכו לכשל דחליל,פניי נעשו חיוורות,עיניי נשאו שקיות שחורות, החזה והמחזור נעלמו- חזרתי להיות ילדה. שוב.בדיוק כמו שייחלתי לעצמי.דופק ליבי צנח וכמעט ונעלם. אושפזתי. רק אז הבנתי שאני אנורקסית. רק אז ראיתי את מה שהסביבה ראתה- 35 קילו של עור ועצמות אך בתוך תוכי עדיין המשכתי להדחיק את האמת.

במהלך האישפוז עליתי בהדרגה במשקל, קיבלתי את המחזור בחזרה והטיפול הוגדר כהצלחה. רק הוגדר.

מאז עברה שנה וחצי, כיום אני חיילת בצה"ל. ההצלחה נחלה כישלון.

בצבא הכרתי את השטן בהתגלמותו כשהבנתי שהפרעות האכילה מסרבות לצאת מתוכי.עכשיו אני צריכה להתמודד עם מחלה חדשה,הבולימיה.

גופי החל לבגוד בי כשדרש אוכל. אט אט המזון הפך לסוג של רגש. הדחף למלא את אותה ריקנות שבתוכי גבר עליי כמו גם הדחף להיטהר.

התחלתי להקיא בקצב מסחרר ולקחת אינספור משלשלים.התאהבתי. נקייה, טהורה, אני מכורה. 

מכורה להרגשת הריקנות,להרגשת הריחוף,הטיהור.

היום, אני במצב של ייאוש.מנסה לחיות בתקווה שמישהו יציל את נפשי.

או שלא...