נגמר הכוח

יש אנשים,
שכבר לא פה.
אף אחד..
לא בוכה עליהם מספיק.

כל אחד,
קצת שוכח.
גם אם רק לרגע,
רק שניה.

וכמה אני 
מרגישה אשמה.
על כל מה שברח לי..
מבין הידיים.

זמן שאבד,
מגע שירד.
ריח שכבר מזמן..
התנדף שלו.

ויש רגעים,
שאני עוצמת עיניים.
ומוצפת זיכרונות,
בעטיפות זכוכית.

כמה שבירים הם,
מתמלאים באבק.
וערפילים של זמן.
טשטוש חושים.

איך שאני מפחדת,
שלא יישאר לי כלום.
חוץ מידיים רועדות.
ותמונות בפיתוח מבריק.

שאני אשכח,
איך זה הרגיש.
חיבוק חם ועמוק
וחי כל-כך.

איך זה הרגיש בבטן,
טיבו של חיוך אמיתי.
המבט הצלול בעיניים.
התלת-מימדי.

ופתאום,
כל-כך ריק.
ככה.
בלי שבכלל הרגשתי.

ואני כועסת.
על דברים,
שאין לשנות.
על דברים שיכלתי.

על כל הרגעים,
שהייתה לי הזדמנות.
ועל אלה,
ששכחתי לנקות את מדפי הזיכרון.

וגם על אלה,
שרק כדי לא לשכוח.
לא הצלחתי להמשיך.

הרי בטח רצית..
שלא אשאר.
לעמוד במקום.