יצירות אחרונות
הָיֹה הָיוּ פַּעַם ... (2 תגובות)
רבקה ירון /שירים -24/11/2024 15:11
Condensation (1 תגובות)
סבסטיאן /שירים -24/11/2024 14:41
בְּשַׁבָּת בְּצָהֳרַיִם נִרְדַּמְתִּי וְחָלַמְתִּי חֲלוֹם (4 תגובות)
הַחֲבֵרָה שֶׁל גֵ'נִי /שירים -24/11/2024 10:24
בזיעת פועלם יביאו השלום (4 תגובות)
דני זכריה /שירים -24/11/2024 06:35
בין קולנוע למציאות (3 תגובות)
ארווין קליין /סיפורים -23/11/2024 23:55
לִרְאוֹת בַּאֲפֵלָה - לבמת הדיון של נורית🌹🌹🌹 (10 תגובות)
שמואל כהן /שירים -23/11/2024 23:00
קרקס (2 תגובות)
תומר קליין /שירים -23/11/2024 19:12
מַתָּנוֹת. (10 תגובות)
🐝🐝BeeBee /שירים -23/11/2024 16:43
כינור אמצע חיי (7 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -23/11/2024 12:56
סיפורים
עלובי [ה]חיים - 5. רפי (2)קישורים לפרקים הקודמים:
1. רפי
---
2. אברהם
---
3. איילת
---
4. דויד
---
עלובי [ה]חיים 5. רפי (2) "מי זה? זה אתה, רפי?" דלת הכניסה לבניין משמיעה את הצליל לפתיחתה עוד לפני שהוא מזדהה. "כן. כבר אמרתי לכם, אַל תפתחו למטה-" רפי צועק לתוך השוער החשמלי, חותך את המשפט, דוחף את הדלת, נכנס ורואה את אביו באותו חלוק חורפי חגיגי, נוצץ, יקר, היום ממורטט ודהוי. "מה אתה עושה כאן?" "לא יודע. חלמתי על משהו וידעתי שאני צריך- לא זוכר. אז ירדתי אולי אֶזָכֵר. מוטי וחזי ישנים." "אז עם מי דיברתי?" משיכת כתפיים. אביו נשען בקיר, עייף ורדום למחצה. "לא יודע. מישהו מהם התעורר, שמע ופתח לך." הזקן נוטה להחליק, כאילו לשבת. רפי תופס את מותניו ומייצב אותו. "כמה זמן אתה כבר כאן למטה?" "לא יודע. אני רוצה לחזור למיטה שלי." 'המנוול הזה עוד יוריד אותי שאולה.' 'המנוול הזה הוריד אותי שאולה.' קולהּ של אִמוֹ נשמע צלול, חד, צורם ומאיים, רב איבה ועוינוּת. כפי שנשמע בחייהּ. לפני שהאב עזב בחברת מוטי וחזי ("שלושת המוסקטרים, תראו אותם, עם מי חיתנו אותי ריבונו של עולם, עם מי"). ואחרי היעלמוֹ, עד יום מותה. ועד בכלל. הוא מוביל את אביו בעדינוּת, פן יישבר, ובה בעת מגיחה דמותהּ כפי שהייתה: האימא הגדולה, שְמֵנה, אימתנית בגובההּ וברוחבהּ, בתנועותיה, בדיבורהּ. לא פעם, כבר נער שקורא-בולע כל מילה כתובה ואוהד מושבע של המיתולוגיות, בעיקר היוונית, הוא היה מדמיין כי האלים הכריעו בשני שלבים על בריאת אִמוֹ: בשלב הראשון, של המשגל, ישבו ראש שלוש הגרציות שהזדנבו למעשה הבראשית כדי להשפיע עליה רוב חן, יופי, חסד, אהבה, יצירתיוּת (כפי שנראתה והייתה אִמו עד לפני שילדה אותו); ובשלב השני, של רגע היוולדהּ – שבר: נמסיס, נזעמת, נקמנית, התפרצה למיטת היולדת, נגעה בתינוקת והכריזה: 'לא אוכל לבטל לחלוטין את שִׁפְעתן של הגרציות, אולם אוכל להשפיע עלייך גם מִשִּׁפְעתי: מרגע שתלדי תהיי בשליטתי.' כן, כן. רפי יודע: מיתולוגיה שימושית. בכל אופן: אביו התאהב בעלמת חן, יפהפייה רכה ורבת חסד, הן על פי התמונות באלבום המשפחתי והן על פי הסיפורים של אלה שהכירו את אִמוֹ מנעוריה; ומשום מה, אותה עלמת חן וכולי הפכה לאישה מפלצתית ומכוערת ברגע שילדה אותו, אֶת רפי. הממ. עד היום לא נמצא אף הסבר מתקבל על הדעת באשר למטמורפוזה שהתרגשה על אמו מיד אחרי היוולדוֹ. גנטיקה? באיזה פרק של חייה? סבו וסבתו היו נעימים, רכים ונוטי חסד, אך לא היו יפי תואר. נהפוך הוא: רפי זוכר אותם קטני ממדים ודי חדלי אישים. כך נראו בעיניו כשגדל, כך נראו בתמונות האלבום. כך ש- בִּתם-אִמו לא יכלה להיוולד מהם סתם ככה, כאילו תוצאה של תורשה ישירה, טבעית. אלא אם באה מכשפה וחטפה את אִמו- -כפי שמסַפֵּר לעצמו כל פעוט כשהאימא-המכשפה שלו מכה או מגדפת אותו. אלא אם האחיות/המיילדות החליפו בטעות בין תינוקות מיד אחרי הלידה- -תקווה, אשליה ו/או פנטזיה של כל מי שבילדותו (וגם אחריה) אינו מרוצה מהוריו. אין לכחש. מה שבטוח, לאביו היו סיבות רגשיות, הגיוניות ופיזיוֹת לברוח מפַניה, מהבית, מן השכונה והעיר, אפילו מן הארץ כשהרדיפה אחריו התכערה מעבר לגבולות הנסבל. רפי הבין וסלח לו. מזמן. אף על פי שתוך כדי בריחתו, אביו נטש והפקיר אותו לחסדי אִמו. ואף על פי שמאותו רגע, מי ששילם את המחיר היה בנוֹ יחידוֹ, כלומר רפי. כי רפי שילם. בכל המובנים. הרי רגשות אִמהוּת לא ממש היו לה. וידה הייתה קפוצה כלפיו. לא ליטוף, לא גְּרוש. רגע. גם אביו שילם. הרכוש כולו נשאר בידי אִמוֹ. רכוש רב. למרות נִרגנוּתה המתמדת והקולנית, האמת הייתה שהוא, אביו, הביא עִמו ממון ודברי ערך (נולד למשפחה אמידה), עסק בענייניו, הרוויח יפה, והחשוב מכול: ידע כיצד להשקיע את כספיו. אותם כספים ודברי ערך שאחרי עזיבתו היא ידעה כיצד לבזבזם. להתנחם, יש אומרים. כי מחזרים לא היו לה. וידידים לא נותרו לה. אפילו בני המשפחה הדירו רגליהם מביתם. ביתהּ. רפי משאיר את אביו במיטתו, מכוסה היטב, וניגש לבדוק מה שלום השניים האחרים מן השלישייה. מוטי יושב על הכורסה בחדרו וישן שנת ישרים. כנראה, הוא זה שהתעורר, דיבר ופתח לו את דלת הכניסה. רפי מכסה אותו, חבל להעירוֹ. חזי במיטה, מכוסה ונוחר בעדינות. מחדריהם הוא עובר למטבח, למקרר. כן, הם מצוידים. מזל גדול שהוא מצא את הדירה הזאת עבורם. באחד הקטמונים, לא מהטובים ביותר, לא מי יודע מה, אבל מורחבת ומשופצת. ומזל גדול שהצליח להציל משהו מידי אִמו – הדירה הזאת על שמו. הוא עצמו גר בסביבה, אם כי באזור טוב יותר. אהה. הימים ההם. אֶת הדירה שלו רכש עם סיום שירותו הצבאי בעזרת ההלוואות והמשכנתאות שניתנו בזמנו. לא ידע איך יעמוד בתשלומים אבל ידוֹע ידע כי שוב לא ישוב הביתה, כלומר אל בית אִמוֹ. הוא שָׂבַע ממנה. בסופו של דבר פתר את בעיית התשלומים: השכיר את חדר השינה הגדול לשני סטודנטים, אֶת הסלון לשניים נוספים והוא עצמו התגורר בחדר הקטן. אחר כמה התלבטויות באשר לְמה יעשה עם עצמו, נרשם לאוניברסיטה. גם אֶת לימודיו שילם בעזרת מלגות והלוואות. מלבד זאת, לסטודנטים לא חסרו עבודות חלקיות. אפשר היה להתקיים די טוב מהן. כך קרה שהיו חמישה סטודנטים בדירה אחת, בלי דאגות גדולות ועם עתיד פתוח. והם הסתדרו מצוין ביניהם. אפילו בענייני תורנות ניקיון, כביסה, קניות. ולמדו. ברצינוּת. לא רק מסיבות בסופי שבוע, לא רק בָּנות סקס התאהבויוֹת ואכזבות גדולות. היה הסכם ביניהם שעליו חתמו בלי מילים: אין מארחים בימי המִבְחנים. כן. לא היה רע בכלל, באותם ימים של הקמפוס בגבעת רם. עכשיו כל זה היסטוריה. עכשיו יש בלוק אחרון- 'המנוול הזה עוד יקבור אותי.' טוב, לא ככה ממש. ואולם – מה יעלה בגורלוֹ אם אני אלך לפניו? יש לו קצת הכנסות מהביטוח הלאומי וממה שהפריש בחו"ל לקרנות פנסיה, אבל מי יבוא לבדוק מה שלומו? מה שלומם? שלושתם נושקים לתשעים. אולי כבר עברו אותם. תעודות הלידה של אז- אז מה? לבדוק עכשיו את זכאותם לפיליפיני? רצוי רגע לפנֵי. לפחות לראות מה מצב הזכאות של אבא. הוא הרי לא הטיל עצמו עלַי. הוא תכנן לרדת לאיזה ישוב בדרום יחד עם חבריו. דיברו על ערד, נדמה לי. רק כך יכלו להיעזר בזכויותיהם בתור תושבים חוזרים, לקנות במשותף דירה גדולה בזול ולהתקיים בכבוד מהפנסיות. אני שכנעתי אותם להישאר פֹה, הרי עוד היו להם חברים לא מעטים ששמחו לקראתם. והרי אני עצמי, הבן שלו, מתגורר פֹה. בינתיים ההֶם הזדקנו מאוד (גם אני הזדקנתי, יש לומר), מתו (הממ-הממ), או עברו לדיור מוגן- דיור מוגן. אברר גם את זה. למען האמת, – – מי יודע, אולי בערד מצבם היום היה טוב יותר. רפי יורד מהאוטו. עכשיו, עכשיו, תיכף ומיד, אראה במחשב מה השתנה ומחר אתחיל לפעול. זה לא משהו שסובל דיחוי. הוא נכנס לדירתו ומדליק את המחשב. זה עולה. הביטוח הלאומי. זכאות. הממ- כל התהליך הזה עם אִמו היה קל, בעצם: מקום העבודה שלו, ההיכרות והקשרים שהיו לו עם עובדים מקבילים במשרד השני, אִפשרו לו לארגן אֶת העזרה בשבילה בלי להשקיע יותר מדַי זמן ואנרגיות. מעשית ומצפונית, ידע שזאת אִמו וכי אין לה איש מלבדוֹ. נפשית, כבר לא הרגיש ולוּ כעס כלפיה: הוא ראה לפניו אישה גדולה אבל חסרת אונים, חולת סוכרת, זועפת, ונזקקת נואשות לכוחות שהיו לה בעָבָר, עת קיללה, הִכתה, צעקה וזללה אֶת לשד כולם – עד שכולם, הָחֵל בבעלה והוריה וְכַלֵּה בִּבְנָהּ, נשאו רגליהם ונמלטו מִפָּנֶיהָ. בַּדרך אף כוחותיה נטשו אותה. (דימוי לא רע. אבל טוב יותר: 'בַּדרך אפילו כוחותיה ברחו ממנה'. ככה, פשוט.) אלא שהרוע נותר כשהיה, חזק ובעל גוף. בעִסקת חליפין וירטואוזית אחת הוא סידר כמה עניינים: עזרה בשבילה, שקט נפשי בשבילו-עצמו, וסכום זעום שידע לשמור. לפני קרוב לעשרים שנה וכעשר שנים אחרי מותהּ, כאשר אביו חזר ארצה יחד עם שני חבריו, רפי נעזר בסכום ההוא כדי לרכוש אֶת הדירה השנייה ולהעמיד אותה לרשותו. לרשותם. השעון ולוח השנה מבשרים לו: סילבסטר יגיע בעוד חמישה ימים. סילבסטר. ותחל שנה קלנדארית חדשה. כדאי להזדרז. בכל כיוון. ולעזאזל עם הבלוק. זה לא שייך. --- ©רבקה ירון [המשך יבוא]
--- תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |