1. רפי
2. אברהם
3. איילת
4. דויד
5. רפי (2)
6. אברהם (2)
עלובי [ה]חיים
7. איילת (2)
"מה אתֶם רוצים ממנו?! אתֶם לא רואים שהבנאדם גמור?! שאין לו כוח לעוד ועוד?! אתֶם- ?!?"
"כשמדובר בנעליים לילדים שלי הילדים שלי קודמים לכל העולם," באה תשובה בנימה מעשית וחסרת ריגושים. "אני לא זז. אמתין לו כאן."
"למה אתה חייב להפוך את הבעיה האישית שלך לבעיה שלו?! אתה לא מודע למצב העדין שלו?! אתה לא יו- ?!?"
"דורון עוד לא חתם על הטפסים שלי של החודשים אוקטובר ונובמבר. לְזֶה אני מודע מאוד. ובלי החתימה שלו לא ישלמו לי."
שקט.
"למה אתה חושב ש- ?"
"דורון העסיק אותי, דורון חייב לחתום. זה הכול." אחרי שנייה-שתיים: "אני לא מחדש לך כלום, קרן. ואני לא מהמוותרים."
"אתה מסבך אותו!"
"הוא מסבך אותי. בלי משכורת אני במינוס."
רשרוש של ניירות. ושקט.
מישהו יושב אצל קרן, מזכירתו האישית של דורון מזה יובלות. היא שומרת עליו כמו לביאה, כמו- כאילו הייתה אִשתו. אבל היא לא. ולא תהייה. וקרן יודעת שלא. בקומה המתרוקנת משתרר שקט כבד. כשאיילת עוברת לכיוון המעליות היא רואה אֶת קרן עסוקה באחד התיקים שהיא תופרת ורוקמת ואת המועסק הבלתי-חוקי – כך נראה ונשמע מהדו שיח – יושב וקורא עיתון. זֶה החד-הורי שכולם מדברים עליו. איילת לא נכנסת. היא אמנם לא רכלנית ולא מתעניינת (ממש לא מתעניינת) בַּקורות אֶת דורון, אבל היא בטוחה שלמרות ההבעה המשועממת שהיא משגרת לקרן כל אימת שזו פוצחת בשירת דורון-אביר-השולחן-העגול, גם הפעם, אולי הערב, היא תשמע מפיהּ אֶת הכול על אודות הכול. מה לעשות, רצה הגורל ואיילת היא שכנתהּ של קרן, המאוהבת בדורון (והמאַהבת של דורון) גם: מזה יובלות. רשמית: הידועה-בציבור של דורון. כי הלוא זכות הציבור לדעת.
סינדרום המדונה והזונה, קבעו הולכי הרכיל בנימת ידענות של אנשי מקצוע אחרי טיפול ממושך ומפרך בבעל התופעה. או בהּ. אולי אשתו מדונה, וקרירה, פריג'ידית, אבל קרן-
מעולם לא הצליחה איילת להעלות על דעתה דמות פחות זנותית מזו של קרן. או יותר תמימה. או יותר טיפשה. היא עדיין אישה נאה, אפילו יפה, אולי מושכת. כבר יותר מעשרים שנה חלפו מאז תחילת שכנוּתן ומהיום הראשון איילת יודעת על היחסים ביניהם: הוא מגיע קצת אחרי סיום יום העבודה והולך הביתה (הביתה!) שעתיים אחרֵי. הוא לא נשאר ללון, אף לא פעם אחת. לגבי סדר האירועים בשעות היום, הנשמות הטובות בבניין מספרות לכולם (גם לאיילת) כי לפעמים, בימים שקרן עצמה מגיעה הביתה באמצע היום לשעה-שעה פלוּס, גם דורון מגיע לביקור קצרצר בשעות הצהריים. קודם מופיעה קרן, כמה דקות לאחר מכן מופיע דורון. יוצאים/חוזרים לעבודה בסדר הפוך. אין צריך להצמיד אוזן לקיר או עין לעינית הדלת כדי לקלוט אֶת דמותו של דורון ואֶת קולו הלא-דיסקרטי. הוא מצפצף על כולם. גם על קרן. וקרן לא מבחינה בהתייחסות הלא-אכפתית של דורון כלפיה. מַבְחינה- איפה. קרן לא רואה ולא שומעת איך הוא מבליט את נוכחותו בהגיעוֹ ובלכתוֹ. אילו קצת הצניע את מעשיו- אילו.
-ייתכן שזֶה בדיוק מה שקרן רוצה. שכולם ידעו. היא רווקה, כן, אבל לא בתולה זקנה. מה פתאום.
-ייתכן שקרן נהנית להיחשב לַזונה של-.
-לוּ הייתה יותר- הממ- יותר- פחות- לא ברור לי מה, אבל ברור לי שאוֹ חסר לה משהו חיוני – אוֹ יש לה עודף של משהו פַּרְוֶה ותפל. מאוד. בעודפים סיטונאיים. היא מבלה בבַּית חגים, סופי שבוע, חופשות. לבד-לבד. כאילו בעונש. כאילו מגיע לה להיות בעונש. הממ. אני עם מום בלב והיא עם מום באותו איבר, או באיבר אחר, וקשה יותר. כנראה. ו- אין מה לעשות, אני לא מצליחה להעריך אותה. הפן המעצבן הוא שהיא לא קוראת אֶת המפה. ממשיכה לספר לי כאילו אני מעורה ומעורבת רגשית בענייניה. כאילו היא יקרה לי, חשובה לי. אז אני לא מזלזלת בה. נכון. אבל נכון גם שאני לא רוחשת לה כבוד. אף לא מיליגרם אחד. והיא- לא רואָה אותי, לא רואָה את דורון. לא רואָה-
-כל ההשקעה הרגשית הזאת כדי לפענח אותה ולהגיע למסקנה שאין לי שום כוונה להציע לצרף אותה לסילבסטר. למרות הרחמים שלי כלפיה. ואולי בגלל הרחמים האלה. מה אני מקשקשת, הרי ממילא קרן לא תסכים-
-הרי אין לי כוונות כלשהן לבדוק אֶת אמיתוּת ההשערה שלי. חסר לי שהיא תסכים-
-חסר לי שמִישֶׁהוּ יסכים. לא תודה.
איילת מתכוֹננת לדפיקה על הדלת. הנה. זהו.
לא זהו כי אם זוהי. קרן.
"אפשר כמה דקות, נכון?"
"אפשר. בואי תיכנסי מהר. הבית מתקרר." קרן מהנהנת ונכנסת מהר, כאילו נזפו בה. היא נראית שונה. איילת מזמינה אותה לשבת בכורסה שכמו ממתינה לה ומכירה אותה טוב יותר ממה שחפץ דומם עשוי לשדר בעזרת סימן היכר כלשהו שהוטבע עליו – שקערורית, ניחוח, כתם. קרן מתיישבת בזהירות, רק בקצה הכורסה. אולי דורון בדרך. אולי- הממ. היא מתפתלת. ובאמת נראית שונה. קצת עזרה לא תזיק לה.
"רוצָה לשתות משהו? חם? קר? עוגה?"
נענוע ראש שמאלה, ימינה. "לא, תודה. אני-"
נו טוב. אני לא מעוניינת לשמוע ו/או לדעת אבל גם לא מעוניינת שתשב אצלי שעות. קדימה. "תרגישי בנוח לספר לי מה שאת רוצה, קרן. אני מקשיבה. הנה, אני כולי אוזן." איילת נרכנת לקראתה במבט של חיוך וציפייה. "קדימה."
קול דודי [הממ- דודתי] הנה זה בא:
"שני דברים," פותחת. לא פוצחת, רק פותחת. מעניין. "אחד, התיקים שלי שאני תופרת, רוקמת, סורגת- אַת מכירה כמעט את כולם, נדמה לי- ?"
-אז לא החד-הורי מטריד אותה. איזו הקלה. אוֹקֵי. נזרום.
"- כן. אני מכירה אותם. הם יפים מאוד. מאוד." מי היה אומר שלמרות רצונהּ לא לשמוע ולא לדעת, איילת תרגיש אנוסה לעודד אֶת קרן. העיקר להיות אחרֵי.
"הם למכירה. אערוך-" – בלתי צפוי בעליל. מבלי משים איילת פוקחת עיניים ואוזניים ופוערת פֶה – "-מכירה פומבית במרכז הקהילתי וגם אצלי בבית. אַת מוזמנת. רציתי ליידע אותך אישית לפני שתראי את הפתק ששמתי עכשיו בכניסה." קרן מדווחת ו/אבל לא מדברת, לא מסַפרת. המשפטים נאמרים ברשמיות גמורה.
איילת תופסת אֶת עצמה כשפיהּ פעור ומצדיקה את הבעתה המטופשת בְּאוֹמְרָהּ, אף היא ברשמיוּת: "טוב, תודה רבה." ומיד: "והדבר השני?"
אצל קרן משהו משתחרר. פתאום המילים משוגרות מפיהּ בצרור מהיר ודְרָמָתי: "הדבר השני הוא שאני עוזבת את העבודה. סידרתי לי את הפנסיה."
בסרט הזֶה כבר היינו. בלי הסידורים לפנסיה, אבל- אז שתדבּר עד שתתעייף. אני לא המטפלת שלה. זהו. ננעלתי.
לשווא מחפשת קרן סימנים אצל איילת. הפעם (הפעם) לא רואים עליה לא הפתעה, לא עידוד, לא שום דבר. אטום. אטומה. חסינה לגשם. והגשם יורד בחוץ וניתז בשפריץ מפיהּ של קרן, שממשיכה: "עד שאהיה בגיל המתאים אתפרנס יפה מאוד מהתיקים שלי." הודעה רשמית. אין תגובה. ניסיון נוסף: "זה לא רק שאמרו לי ככה כל מיני טיפוסים מעוּניינים, אַת יודעת." (מה אני יודעת? דורון? דורון רוצֶה להיפטר ממךְ-?) (רגע. אני – פני ספינקס. ב-א-מת אין לי עניין ללעוס שוב את הנושא בפעם המי יודע כמה.) קרן נראית נואשת למדַי. פתאום היא מתמלאת תקווה ומנסה שוב לעורר את התפעלותה של שכנתהּ. הנה משפט שיפעל את פעולתו, בלי ספק: "-זֶה לא רק מילים יפות. לא. סידרתי אֶת כל העניינים כדי לעזוב-" הפְסקה בצליל מז'ורי ליצירת האֶפֶקט המתאים: "-כי יש לי כבר הזמנות גדולות מכמה חנויות, בוטיקים, אַת יודעת." עדיין אין תגובה. לא להתייאש. הנה מטען נוסף: "קיבלתי מִקדמוֹת על-חשבון והכול." נו? נו? "הרבה כסף. הרבה מאוד כסף." הו. נו. ב-א-מת, איילת. תתעוררי. ובצניעות הנאותה: "אחרת לא הייתי אפילו מתפתה לרעיון." איילת יושבת. תו לא. מקשיבה. תו לא.
ואז –
"אני שמחה בשבילך." – איילת קמה מכורסתה במשיכת גוף חיננית כלפי מעלה – "ב-א-מת, יופי של רעיון ושל החלטה. בהצלחה! אני מקווה-" – באלוהים, היא הולכת לכיוון הדלת. מה קורה? מה השתבש-? – "-שתזכירי לי יום-יומיים לפני פתיחת המכירה הפומבית במרכז הקהילתי. או אישית, או עם פתק-" – איילת נינוחה, מחייכת, כבר ליד הדלת, קרן רואה באיזו קלילוּת היא מניחה אֶת ידהּ על הידית ושומעת אותה מסיימת את דבריהָ: – "-כי אני רוצה להיות הסִפְתָּח." איילת פותחת את הדלת-
-והדלת פתוחה.
ליציאתה.
של קרן.
---
©רבקה ירון
---
[המשך יבוא]
