הוא היה תלמיד כיתה ה' גבה קומה עגול איברים וקשור מאד לספרי הרפתקאות
ולממתקים. בחוזרו מבית הספר נהג לבקר את גיבוריו שניצבו זקופים על מדף הספרים היה נוטל
את אחד מהאהובים עליו קורא בו או מעיין
באיורים בעודו יונק ממתק שהוציא מקופסה אותה שמר לעצמו, ובתוכה אגר ממתקים מסוגים וצבעים
שונים. מלך הממתקים בקופסה היה השוקולד עם האגוזים.
יום אחד חזר מבית הספר מיוזע ואדום לחיים. נטול נשימה פנה לאימו " היום יש סרט עם פיראטים,
והילדים בכיתה אמרו שזה הסרט הכי יפה שראו,
גם אני רוצה לראות אותו."
"אבל לא עשית שעורים," אמרה. הוא זקר שתיים מאצבעותיו כלפי מעלה,
"אני מבטיח שאעשה שעורים כשאני יחזור, באמת את יכולה להאמין לי אבל אני מוכרח לראות קודם את הסרט, בבקשה, בבקשה."
אימו כיווצה שפתיה ואמרה, "תלך מחר
לסרט."
הוא כיווץ את גביניו ונמתח מלוא קומתו " את לא מבינה מה אני אומר, הסרט הזה
הוא היום בהצגה יומית, מחר הוא כבר לא יהיה."
"אז מחר יבוא סרט אחר יותר חדש מזה," השיבה מייד.
"אבל אני רוצה לראות דווקא את הסרט הזה עם הפיראטים ," רקע ברגלו, האם מיקדה בו מבט, ובאיטיות רבה הוציאה את המעות
מארנקה,
"טוב, תחליף בגדים ותזהר איך שאתה הולך. כשהסרט נגמר אתה חוזר ישר הביתה,
שמעת?"
הוא הניד ראשו הלך לארון הוציא חולצת תכלת
מגוהצת, מכנסי חקי קצרים ונקיים, לבשם בזריזות ומיהר לצאת מהבית, אץ אל בית
הקולנוע הישן בו הציגו תמיד סרטי
הרפתקאות.
בחוסר סבלנות עמד בתור וקנה כרטיס שיכניסו למבואת ההרפתקאה שיצר במוחו הפורה. אחר כך עצר מול לוח זכוכית שהציג תמונות של
פיראטים המקפצים על תורן ספינה כשחרבות שלופות בידם. במרכז ראה כרזה אדומה שהכריזה
על שם הסרט "הלפיד והחץ" עם שחקן שרירי בשם ברט לנקסטר.
באולם בחר לעצמו כסא והתיישב בו. קריאות ילדים
ודשדוש רגלים נשמעו מכל עבר, היו כאלה שרצו במעברים, המאחרים נדחקו אל הסדרן מבקשים
להיכנס.
האולם החשיך ועל המסך הופיע "היומן" שהציג ארועי חדשות מהארץ, הוא המתין
שהיומן יסתיים זה ממש לא עניין אותו. אחר כך הציגו סרט מצוייר עם מיקי מאוז והכלב
פלוטו, הוא תופף ברגלו, "מייד זה יתחיל"
השקיט עצמו כשהוא מביט סביבו ובוחן את שאר
הילדים.
סוף
סוף התחיל הסרט, הוא התרווח לאחור על הכסא
ממקד מבטו במסך. אדם מבוגר התיישב סמוך
אליו. האיש התבונן במתרחש על המסך במבט מתעניין שלא ארך זמן רב . העלילה החלה להתגלגל מציגה ספינת פיראטים המפליגה בים הכחול.
ספינה עם דגל ספרדי רדפה אחריה , התפתח דו קרב תותחים שסיפק הרבה פיצוצים ולהבות של אש. הוא אחז בידיות המושב, עיניו
נעוצות במסך ועל פניו בת צחוק של הנאה.
" ילד אתה רוצה שוקולד?" השאלה
היתה מפתיעה. האיש שלידו אחז בשוקולד עם אגוזים. הוא העביר מבטו מהמסך אל השוקולד,
אחר כך הביט באיש שהחזיר לו מבט בעיניו הצרות. בתחילה שתק ולא ענה, קצת התבייש, אחר כך נשם
נשימה עמוקה הביט שוב בשוקולד והנהן בראשו. האיש נתן לו שתי טבליות. שנעלמו מיד בפיו.
השוקולד נמס לאיטו והותיר טעם מתוק, בעוד עיניו צפו בדו-קרב חרבות שהתחולל על המסך.
פתאום חש יד חמה ולחה נוגעת בירכו החשופה. מגע היד העביר בו צמרצורת, הוא התכווץ
לתוך המושב והדף את ידו הנוגעת בו, אך האיש חזר ללטף את ירכו ונהדף שוב. על המסך נערך עדיין
דו קרב החרבות. האיש שלח שוב את יד אל רגלו
של הילד שמיהר להדוף אותה ממנו. הליטופים
תכפו. האיש הביט במסך אך ידיו נעו כל העת לעברו של הילד שהנאבק עימו להפסיק את לפיתת
זרועות התמנון. לבסוף קם ממקומו והתרחק שלושה
מושבים לימין שם היה מושב פנוי. האיש לא
ויתר, קם אף הוא התיישב לידו והחל שוב ללטפו.
המגע שנכפה עליו גרם לו צמרמורת והרגשת בחילה. ברגע זה הדף בפעם המי יודע כמה את
היד המושטת, והכאיב לאיש כאשר צבט את ידו.
אך האיש לא הפסיק.
לפתע נזכר בסיפורים שסיפרו הילדים בכיתה, על
איש אחד שעושה "דברים" לילדים. "דויד הזיין" הם קראו לו. הוא הוריד
ראשו וכיווץ את שפתיו, הקרב האמיתי התחולל עכשיו בינו לבין ההגבר שהטריד אותו בליטופים.
הוא החליט שלא לעזוב את ההקולנוע ולהמשיך לצפות
בסרט עד סופו, תוך כדי הדיפות וצביטות של
היד המושטת אליו.
כשנדלקו האורות באולם היה הראשון להסתלק. במהירות התחמק משחום הפנים, רץ אל עבר
היציאה, נדחק לתוך קהל הילדים שיצאו מהאולם.
כשהיה בחוץ ראה שוב את "הדויד הזה" שעמד ברחבת הקולנוע נשען על אופניו. כשהבחין
בו ניגש אליו ונעמד מולו. בטנו של הילד התכווצה
וליבו פעם במהירות, הוא החל להימלט אך
דויד עצר בו, "אתה רואה שיש לי אופנים, נכון שאתה אוהב לרכב על אופנים? אם
אתה לא יודע לרכב אני אלמד אותך, בוא נכנס
פה לגן," הצביע לעבר גן העיר שממול לקולנוע.
"אני לא יכול, אני צריך לעשות שעורים, חוץ מזה אימא שלי מחכה לי שם למעלה,"
הצביע אל מעלה הרחוב, אחר כך פנה וניער את ידו של האיש והדף אותו עד שזה
איבד את שיווי משקלו ונפל עם אופניו על המדרכה ונמלט במהירות. רק לאחר מרחק רב עצר
ונשם עמוקות עד שנרגע. כשהתאושש הביט לאחור, המפלצת היתה מוטלת עדיין על המדרכה.
כשהגיע הביתה לא סיפר על שאירע לו, הוא שמר זאת בסוד, אסור שזה יוודע לאימא, אחרת לא אלך יותר להצגות היומיות, אמר לעצמו.
הוא למד עוד משהו, שוקולד יש לקחת רק מקופסת הממתקים.
