"לא צריך" היא
נצנצה לעבר השקיע "כלום".
אי שם בתוך תוכה, היא כבר הגיע לאותה נקודה ממנה
אין חזור. ואני, עדיין לא הייתי מוכן.
היא חייכה לעברי כמו שרק היא יכלה לחייך, עם אושר
והבנה שקורנים מבפנים החוצה. "זה בסדר. גם אני לא תמיד הייתי מוכנה. זה הכל
עניין של תזמון".
לא רציתי לתת לה ללכת, לא עכשיו, עוד מעט, כשהזמן
יתאים לשנינו. אבל היא עמדה שם מולי, בראשה, כבר עברה את נקודת האל חזור. ואני
ידעתי שאם לא אתן לה ללכת. היא לעולם לא תשוב. אז רק עמדתי שם, מבטי נעוץ במבטה,
ושאלתי את מה שמעולם לא העזתי לשאול, את הדבר היחיד שלא היה פתוח בייננו, "זה
היה איתו נכון?"
מבט האמפתיה התמוגג ואת מקומו תפס הגעגוע.
"שנים לא שאלת" היא נעצרה. "למה עכשיו?"
רציתי לענות לה שזה אותו הדבר, רציתי ולא רציתי
לומר. במקום הפרחתי איזו אמירה על כך שאם זאת כבר פרידה אז אולי עדיף לסגור את כל
הקצוות, ששום דבר לא יישאר באוויר.
"אתה יודע" היא אמרה, "הוא היה
היחיד שלא הצלחתי להבין. בכלל." הגעגוע התהפך בשנייה ואפילו שחשבתי כי הכרתי
את כל הבעות פנייה זאת הייתה לי חדשה. "לא שיקרתי לך, כשאמרתי שהייתה לו
חברה, שבחיים לא הייתי מנסה להפריד ביינם, אין לך מוסג כמה קיוויתי שהיא תצא בעצמה
מהתמונה.", "אבל היא לא, בגלל זה זה לא יצא ביינכם, רווח נקי שלי לא
ככה?", " כן. אבל אתה לא מבין, הוא לא היה... לא הייתה בו שום תכונה
שאני שמה על הדף, אתה מבין, כשאני מחפשת בחור, הוא היה ההפך הגמור
ועדיין...", " זה בסדר, מותר להתאהב גם בלי סיבה ובכלל, גיל 18 זה לא
הגיל שאת אמורה להיות בטוחה במה שאת רוצה", " נכון אבל זה לא
העניין", "אז מה כן", "תבין נפשית אני כבר הייתי מוכנה מזמן, זה
רק התזמון, זה לא היה נכון", "בינו לבינך?", "ביני לבין המסע...".
הייתה שתיקה לרגע.
"הפעם הראשונה שהרגשתי משהו כלפיו אני חושבת
הייתה כשהוא הזכיר את זה. את המסע. לא במאה אחוז מה שהיה לי בראש ועדיין, ידעתי
שהוא מוכן, הוא היה באותו המקום כמוני, מוכן לעזוב את הכל ולצאת בכוחות עצמו לגלות
את עצמו דרך העולם, לבד. הוא היה מוכן לכך שהוא נפרד ממנה בשביל זה ואם רק הייתי
שנה אחת יותר מבוגרת, אפשר לומר שאני ואתה מעולם לא היינו נפגשים, למעשה הוא חצי
מהסיבה שלא נפגשנו בפעם הראשונה, ש 'זרקתי' אותך כמו שאתה אומר, זה חצי היה בגללו,
הוא היה הסוד הראשון ביננו", "והאחרון", "נכון".
אני לא יודע כמה זמן עמדנו שם ושתקנו. אני אפילו
לא יודע איך הצלחנו לפספס את השקיעה, אבל פספסנו. אני זוכר שכאסתי, שהתעצבתי, אני
זוכר ששתקתי, כי לא ידעתי איך אפשר להגיב לכזה דבר. כל כך רציתי לומר לה, חכי, לא
הרבה, שנה, ואז אסיים את הלימודים ונוכל לצאת ביחד. לא אמרתי. מראש ידעתי שהיא
תעזוב ולא היה טעם להרוס את הפרידה.
הלכנו לאורך הים, כאילו היינו לבד בעולם וידעתי,
שאנחנו כבר לא ביחד.
"אם הוא עוד שם" אמרתי בקול לא שלי
"אם תפגשי אותו בדרך, את תמשיכי איתו?", "לא...בעצם לא יודעת,
אולי. אם הדרך בייננו תשתלב אבל אני לא אשנה את הדרך שלי בשבילו וסביר להניח שהוא
לא ישנה את שלו בשבילי.", "הוא בטוח ישנה, מי לא היה?..",
"אתה. לא שינית את הדרך שלך" היא אמרה בחצי רוך וחצי האשמה. "זה
שונה הוא לא צריך לעזוב כלום, אני לא יכול לעזוב שנה לפניי סיום התואר, זה לא עובד
ככה", "בדיוק, זה חלק מהמסע שלך, לא כל אחד צריך לצאת למסע בשביל לצאת
למסע, ובכלל המסע של כל אחד מתחיל בשנייה שבה הוא נולד, ואם התנאים מתאימים והצורך
קיים אז יש כאלה שבאמת צריכים גם מסע אמיתי, אתה לא.", "מי אמר?",
" זה בעיניים שלך, אתה מכיר את המקום שלך, אתה לא רואה את מה שאני רואה, את
הקסם הזה של לצאת למסע, אתה היית יוצא רק כי חברה שלך רוצה, אם זה היה מתאים ונוח
לך, אצלו כמו אצלי זאת הייתה כמיהה!".
"זה בדיוק מה שלא רציתי שיקרה, שנריב",
" אז אל, גם ככה אין על מה", " הכל עובדות שקבענו מראש ולמרות זאת
זה עדיין כואב לדעת שזה נגמר", "זאת הייתה בחירה שלך, אני הצעתי
ל...", "אני יודע". אחזתי בידה.
על הדיונות כבר לא היו אנשים, ישבנו בשקט מביטים
במים המתנפצים על החול, על הסלעים, על העולם. לא דיברנו, לא היה כבר על מה, ורק
ישבנו שם בחושך עד הזריחה.
"עוד פחות משעה", "מה?",
"עד שאת צריכה להיות בשדה", " אתה יודע שאתה לא חייב להסיע אותי אם
אתה לא רוצה", "אני רוצה. שנתחיל לחזור", "כדאי".
הדרך לרכב הייתה שקטה, אני יודע שראיתי אותה
לצידי, אני גם יודע שהיא לא ראתה אותי לצידה, היא כבר יצאה, מתישהו בלילה כשהבטנו
בים, היא כבר התחילה את המסע שלה.
"אז..." היא אמרה בחיוך של חצי זיכרון
"נתראה בגלגול הבא?!"
כל הזכויות שמורות
