הנה היא עוברת עכשיו

היא כמעט מולי, הנערה היחידה של השבוע הנוכחי.
היא מסתכלת לצדדים לפני שהיא פותחת את השער כאילו שהשער הוא סוג חדש של מעבר חצייה,
הבית הוא מזמן לא המקום הבטוח ביותר בשבילה.
היא לובשת טריינינג ורוד, היא חזרה עכשיו מהאימון.

זה כבר שבוע שאני מסתכל עלייה בכל יום, בכל דקה. 
ויש כאלה שיקראו לי מציצן, אבל אני? אני קורא לזה אהבה.
אני אוהב אותה, אני יודע את זה ואני מרגיש את זה. אני מרגיש את זה בכל איבר ובכל דפיקת לב מהירה שפועמת כשהיא עוברת מולי ולא טורחת לתת מבט בחזרה.

השבוע זה יקרה. השבוע זה סוף- סוף יקרה, אני יודע. אני בטוח בזה.
את השעה המדויקת בה היא נכנסת אל ביתה אני כבר יודע ואין לי מה לחשוש מטעויות, הרי אני מכיר את כולה, אני כולי שלה והיא עוד לא יודעת, אבל אני בטוח שבסוף היא תהיה שלי. כן, כולה תהיה שלי. לפחות לעשר דקות, לפחות לשניות נצחיות.

אני יושב בבית עכשיו, כמו רחוק אלפי שנות אור ממגעה, מנשימתה.
אני רואה אותה מורידה מולי את בגדייה ויודע שאין בה רצון אמיתי, אבל משהו בה בכל אופן מושך כל נשימה ושאיפה שלי.

עכשיו זה הזמן, זה הזמן הנכון, אני יודע.
הנה היא, לובשת היום את הטייטס הצמוד והשחור, חולצה עם מחשוף שלא משאיר לי מקומות לדמיון.
אני מגיע אליה בשקט, היא לא מסתובבת למשמע הקולות, אולי היא מפחדת או שאולי היא כל- כך שקועה בעצמה ולא באמת מסוגלת לראות.
בשנייה אחת החיים נכנסים אצלי למצב שקט, אני לא רוצה לשמוע מילים לא נכונות, אני לא רוצה לדעת מה הם באמת הרצונות.

אני אוחז לה את הידיים בבדידות לבנה, נושק לה על הצוואר בחוזקה, משתכר מבושם אדום ונופל יחד איתה, או מפיל אותה במעט חוזקה, על הרצפה.
אנחנו בחוץ, אין פה אף אדם בשעה הזו של היום. אני יודע יותר מדי ופתאום אני כבר לא יודע כלום.
והיא שוכבת מתחתיי עירומה בכל גופה, היא משדרת לי על תדר שלא מתקבל עכשיו בראש. 
היא חסרת הבעה
אני צורח מגמירה.

---

ועברו מאז עשרים שנה. אני עוד מביט עליה מדי פעם ורואה שהיא בוכה, אני עוד ברחובות אוסף לי שאריות של בנות עם ניצוצות באזור של העיניים, מדמיין מגעים של שפתיים.
ואז אני לא מתאפק, אני לא מתאפק.
כוח משכר.
כוח לא נשלט זה כוח שנשלט הרבה יותר מדי.
וזה אלים וגם היא בוכה ואני לא עוצר עצמי ונותן לה עוד מכה.

זה עשרים שנה אחרי ואני לא יושב בתא אפור בכלא כואב.
אף אחד לא יודע, אף אחד לא באמת רואה.
וזה עשרים שנה אחרי, נשמעה זעקה מעיתון על בחורה אבודה שמצאה לה את השקט במוות ישן,
זה חבל תלייה וכיסא לא מכוון.

זה עשרים שנה אחרי והיא השאירה רק מכתב לבן עם מילים שחורות שמספרות על דמעות אחרונות, על נשימות לא מושלמות.
היא לא השאירה משפחה מאחוריה כי היא אף פעם לא באמת יכלה. ואף אחד לא האמין לה, ואף אחד לא ראה.
היא רק נערה עבודה.

אני כאן עוד יושב בשקט אפלולי של אחרי עשרים שנה,
סיגריה כבדה בתוך הפה מעשנת אותי הרבה יותר מהכמות שאני מעשן אותה.
אני רוצה להשתנות עכשיו, אני יודע. זה הזמן הנכון, זה הרגע.

אני יוצא לסיבוב אחרון לנקות את הראש, אני יודע שעכשיו זה כבר לא יכול לקרות.
שבילים ורודים עם משבצות כחולות מספרות לי עכשיו על דרכים חדשות.
אני הולך לאט
והנה בחורה,
שיער שחור
עין ירוקה.
עכשיו היא לא רואה
ואני הספקתי כבר הרבה יותר מדי לראות
אני שוב נכנס לטראנס אילם,
זו עוד מכה אחת ועוד חדירה מלוחה מדמעות
עכשיו בוכה על הרצפה 
ואני עוד צורח הנאה אטומה כקירות.

*רצחת אותי .מבפנים.

הלוואי והיה לי את האומץ והכוח להתלונן. 

והלוואי ולא הייתי פחדנית. פוחדת שתחזור שוב.

פוחדת.

משותקת.