החיים כרכבת דוהרת

אצבעותייך ירו פעם אש

כקטר ישן,

עשן היה עולה בבגדייך

ומסילתך הצרה

לא אפשרה מקום לשניים,

אפילו ליצן המחמד שלך

היה מניף את כובעו

ומשחרר מפדחתו

קיטור של חשש

הגם שמעולם לא מש

החיוך מפניו.

לבך היה משקשק על סף

תחנת הנוסעים שלך,

שמזמן התרוקנה,

אך עצמיותך לא חדלה

לבטא עצמה,

קבל עם ועדה,

לכן דמעתך נראתה פתאומית,

כמו תוגתך המופגנת, 

מכפות רגלייך ועד אצבעותייך,

שהמירה את האש

בזרזיף דקיק של מים.