היא עודנה עומדת....

הוי יצחק,

כשאתה עולה אל ההר

אל תסב מבטך

לאחור.

הן לא תוכל דמעתך לעצור.

שם בפתח השער

אמך הורתך

עומדת

בלבהּ נעוצה מאכלת.

מודעת לגודל המשא על גבך,

לאשר מתחולל בלבך

היא שומעת את פצפוץ העלים

למדרך רגלך.

מקנחת בשקט

את טיפות הזיעה הנגרות על שכמך.

לו יכלה את משא העצים הייתה

מבקשת לשאת במקומך.

מקללת בסתר לבה

את אברהם

שלא חסך כאב בעדהּ

עת את זרע הפורענות

נטע ברחמה.

הו יצחק היקר,

כשאתה צועד שם במעלה  הגבעה

היא עומדת בפתח השער

יודעת בסתר לבהּ

עוד מעט

ויבוא

קצין העיר

להקיש על דלתהּ.