.האזכרה שלך חלה היום. ואני כל כך רוצה שתחזרי

,

גם לאנשים הכי שמחים מותר להיות עצובים,
היא לוחשת לי, אני מסתובבת ומחפשת אותך, כמה דקות ארוכות, ואני לא רואה, אני לא מוצאת.
והנה עוד דמעה מפלסת שביל רטוב מהעיניים הירוקות, ללחיים, כמעט נוגעת באף,
ועוברת דרך הפה,
כי מה הוא עצב בלי להרגיש את הטעם המלוח\מוזר של הדמעות עצמן?

אני בוחנת כל פרט ופרט בחדר, מתמקדת בעיקר במראה,
אני רוצה שכמו בסרטים אראה אותך פתאום עומדת מאחוריי ואחייך,
אני נשבעת לא להיבהל, אני רק רוצה להיזכר בך שוב,
לדמיין שאני שומעת את הנשימות שלך, ורואה את עצמי דרך העיניים שלך.
אני אפילו אבטיח שלא אדבר, אם לא תדברי אליי.
לא חייבים לדבר.
הייתי מבטיחה גם לא לבכות, אבל לפעמים נראה כאילו יש לי מזווה של דמעות.
כל פעם שחשבתי שהן נגמרות, באות עוד, ויותר.
הן לא נגמרות לי, את שומעת?
הן לא מפסיקות.

אני לא רוצה להיות שפויה שזה קשור בך, כלום לא שפוי בי.
לא החשיבה, לא ההרגשה.
ואני לא יודעת עד כמה אני משוגעת או לא.
אבל כשזה מגיע אלייך, לא כל כך אכפת לי.
אני רוצה שתבואי,
בואי תתיישבי לידי כאן במיטה, את יכול גם לעמוד אם תרצי, או להניח עליי את הראש,
אני רוצה ללטף לך את השיער, ולנשום אותך.
אני רוצה להרגיש אותך. אני רוצה לחשוב שאת עוד כאן.
אני רוצה להאמין לי, כשאני ממציאה לעצמי חלומות.
כי אני רק ממציאה אותם.

הפסקתי לחלום, את יודעת??
כי חלומות זה דבר טוב.
ועכשיו יש לי רק סיוטים, כי את תמיד בהם, ותמיד לא כאן.
ואני לא יודעת איך לגרום להם להפסיק.
אני פשוט לא יודעת.
אני רוצה שתחזרי.

אני כל כך רוצה שתחזרי, ואני לא מבינה מה לעזאזל אני צריכה לעשות, או להגיד,
או לתת. כי אעשה הכל, אומר כל מה שצריך, ואתן את כל מה שהיה, יש, ויהיה.
העיקר שתהיי כאן.

ואת לא, לא כאן. וגם לא תהיה.

אני אוהבת אותך, ואני בחיים לא אשכח אותך. אפילו לא לרגע, וכמו שהבטחתי לך, אני באמת מקיימת, יש לי דקות זיכרון, אפילו שאני מנסה להפר את ההבטחה זה לא הולך, אני תמיד נזכרת, אני תמיד חושבת, תמיד בוכה, אמרתי לך אז באזכרה, שאני לא באמת צריכה יום זיכרון, בשבילי כל יום הוא יום הזיכרון שלך, ובכל יום זיכרון שלך, יש עשרות דקות זיכרון, שמכילות אך ורק אותך,
לפעמים אותי לידך, ולפעמים את כולנו יחד, כמו שפעם היינו.
כל המשפחה.