אליעזר גורן מעיף מבט אל שעון הקיר. תשע שלושים וחמש. בעשר ושלושים תופיע גברת ברוריה סוקולוב, תשב מולו אחרי שהוא יקום לקראתה, והם יזמינו – היא ארוחת בוקר, הוא שתייה – וינהלו שיחה תרבותית מאוד. ברוריה סוקולוב (אין לי מ ו ש ג בת כמה היא) תספר לו על המחזה שראתה בסוף השבוע, הסרטים, מה היה בסינמטק שהוא הפסיד, מה בכלל.
ואליעזר גורן יקשיב.
בפעם הראשונה שפגש בה המצב ביניהם היה תיקו: בחדר ההמתנה לפרופ' לביא, מומחה גריאטרי. איזו פיליפינית שאלה איזה מִסְפר נכנס עכשיו, כמה מן הממתינים ענו לה, כל אחד מִסְפר אחר, הרוחות התלהטו, תור מי עכשיו. הפיליפינית ברחה. דלת המומחה נפתחה, גבר ואישה יצאו, פרופ' לביא קרא גברת מרגלית כהן בבקשה. מישהי מיהרה להתייצב, אחות בריונית הכניסה את המרגלית כהן וטרקה אחריה את הדלת. שקט. אליעזר גורן הביט בשעונו. הוא הקדים בעשרים-שלושים דקות (לפעמים מבטלים תור) אבל ברור לו שרוב הממתינים הקדימו בהרבה כדי להרוג את הזמן. משום מה אליעזר גורן הסתכל לכיוון הפרוזדור – וראה אותה. גבוהה, שער שיבה, הופעה נקייה.
גבר בבגדי ערב קם לקראת האישה, עזר לה לשבת לצִדו והם שוחחו ביניהם. אליעזר גורן קלט את השם הפרטי, ברוריה (מתאים לה), אבל לא הצליח לשמוע דבר נוסף. דלתו של פרופ' לביא נפתחה שוב, המרגלית כהן יצאה, המומחה הכריז מר דויד אהרוני בבקשה. מר דויד אהרוני היה זה שישב לידהּ. האחות הבריונית הכניסה אותו, הדלת נטרקה, ומר אליעזר גורן שָמח כי ברוריה, גברת ברוריה, ישבה קרוב אליו. אבל גברת ברוריה (מה שם המשפחה שלה) קמה, ניגשה למישהי, שאלה משהו בקול נמוך, קיבלה תשובה ויצאה. הוא חשש שמא יפסיד את ההזדמנות שלו. אבל לא. תוך דקות גברת ברוריה חזרה והתיישבה במקומה. מר אליעזר גורן הרגיש שזה יום המזל שלו.
ואז התרחש נס שני – מישהו במסדרון קרא גברת ברוריה סוקולוב, זיהה אותה, מסר לה טפסים ויצא. ברוריה סוקולוב קיפלה אותם, טמנה בתיק והפנתה את מבטיה לקיר ממול, עליו נתלו פוסטרים רפואיים – והתעלמה מכולם. מבט מהיר לשעון הבהיר לאליעזר גורן שאוֹ עכשיו או אף פעם לא. כמעט התייאש כשהגיע הנס השלישי: מישהי בחדר שלפה חבילת סוכריות, נטלה אחת והציעה לכולם, הזמן עובר מהר יותר כשמוצצים אותו. מר אליעזר גורן כמעט קרא בקול, ברוריה. ברוריה אנסקי אמרה את זה. לא, זה היה מסטיק והיא אמרה "הזמן עובר יפה כשלועסים אותו". זה יום המזל שלי. אולי זאת ברוריה אנסקי והסוקולוב בא לה מבעלהּ.
עם הזיכרון הזה אזר אומץ ופנה אליה. תסלחי לי, אַת מזכירה לי חברה ללימודים, בעממי, ברוריה אנסקי, וחשבתי- גברת ברוריה סוקולוב הסירה את מבטה מהפוסטרים והתמקדה בו (זאת לא היא, אבל זה תירוץ טוב). לא, מצטערת. מר גורן מיהר להוסיף, אַת דומה לה מאוד. שקט מצד גברת ברוריה סוקולוב. הוא התעקש, רכן לעברה כמו מסַפר לה סוד, אני מבין שאַת כאן פעם ראשונה. הוא הופתע ונבהל כששמע אותה עונה לו, לא. אבל זהו.
עוד כמה דקות וקוראים לו. אליעזר גורן התעלם מנימת המענה ומיהר לספר לה, אגב, אני עצמי מומחה, פריודונט, עובד אָד הוֹנוֹרֶם במרפאת שיניים לא רחוק מכאן. גישש בכיס הז'אקט, שלף כרטיס ביקור והגיש לה אותו: הנה כאן יש לך גם אֶת המספר בבית, גם אֶת המייל שלי. אם תצטרכי משהו תטלפני. דלת המומחה נפתחה, דויד אהרוני יצא, פרופ' לביא קרא ד"ר אליעזר גורן. הוא קם, חייך, הניח את כרטיס הביקור על מושב הכיסא ונכנס. הבריונית טרקה את הדלת מאחורי גבו. כשיצא לא ראה אותה. מישהו ישב על הכיסא שלו. אליעזר גורן לא ידע אם היא לקחה או לא את כרטיס הביקור.
-----
מר אליעזר גורן התאלמן חמש שנים לפני שפגש את גברת ברוריה סוקולוב. הם – הוא ואשתו – היו כבר כמה שנים ב"אורות", בית לגיל הזהב. הזוגיוּת שלהם הושתתה על חלוקת תפקידים ברורה ומוצלחת:
היא הייתה מי שארגנה את חיי החברה שלהם,
הוא הקשיב, והלך לאן שהיא קבעה (זולת תחום צדדי, יוזמתו-שלו).
האלמנוּת תפסה אותו באמצע חיזוריו אחר קטיה ברונס, פציינטית בקליניקה היוקרתית שבה היה מועסק, אלא שהעניין של קטיה ברונס בו גווע, מת ונקבר כשנודע לה על מצבו החדש.
נקודת זינוק נמוכה מאוד לשארית חייו.
הוא לא ידע על מה להתאבל, אם על אשתו האמרגנית, אם על הזוהר של גבר מושך ונשוי שהסתלק יחד אִתה.
אחרי השלושים אליעזר גורן נותר לבד, אלמן מאוד, ואם לא די בכך, פתאום מצא עצמו בגִמלאות בפקודת הביטוח הלאומי. יותר מדי זמן פנוי. בלית ברירה מצא עיסוקים אָד הוֹנוֹרֶם, עם אוכלוסיות דלות אמצעים, השכלה ועניין. לא עוד נשים נאות לחיזוריו.
עד מהרה מר אליעזר גורן (לא הרגיש עוד כמו "דוקטור") פיתח מחלות.
בצד הטוב של תחלואיו היו ביקוריו אצל מומחים. בדרך כלל היה מעניין. בכל זאת, היה קשה למצוא מישהי על רמה. עד שראה אותה, אֶת גברת ברוריה סוקולוב. אני אשיג אותה. חייב.
אלא ש-
שמהּ לא הופיע בספר הטלפונים של בזק, או של החברות האחרות, או של הסלולאריות. ניסה לִדְלות פרטים מפקידות הקבלה, נהיה בלתי נסבל, אחת נשברה ומסרה לו אותם. עוד באותו ערב טלפן אליה בשש ושלושים, הציג את עצמו, הזכיר לה את הפגישה המקרית של תחילת השבוע והזמין אותה לקפה ועוגה. מי שענתה לצלצול אמרה לו סליחה אבל הגברת לא בבית, חוזרת רק בעוד שבוע, ושאלה אותו מה למסור לה. לפי הקול האמין לה ואמר שום דבר, תודה, אטלפן שוב.
כעבור שבוע פָתַח במארבים סביב בניין מגוריה – לא מצא טעם לטלפן, היא לא תזכור. ככה למד מתי היא יוצאת לסוּפר ובהזדמנות הראשונה שראה אותה חוזרת עם שתי שקיות גדולות ניגש אליה והציע את עזרתו. גברת ברוריה סוקולוב השמיעה באדיבות לא, תודה והמשיכה לדרכה. ד"ר אליעזר גורן הרגיש טיפש. אנחנו מכירים אמר לה, ולקח ממנה שקית אחת. היא נעצרה. לפני שבועיים, הזכיר לה, בחדר ההמתנה לפרופ' לביא. מבט מהיר. כן, ראיתי אותךָ, תודה על הכוונות אבל תחזיר לי את השקית בבקשה, לא נוח לי. יום נעים. והסתלקה.
המעקב אחר גברת ברוריה סוקולוב התרחב ליציאותיה בכל שעה והחדירה שלה למחשבותיו התעצמה. מר אליעזר גורן, ד"ר אליעזר גורן, הבין שנהיה אובססיבי-קומפולסיבי אבל לא הצליח להפסיק. בלי משים המיר תחלואי גוף (וביקור אצל מומחים) בתחלואי נפש (שהשיבו אותו לפעילוּת בריאה). ברגע מסוים שאל את עצמו מה לעזאזל היה לי קודם. לא יודע. קראתי ספרים. יצאתי עם נשים. ועם החברים מהצבא והמילואים. אבל עם הגיל התפזרנו. כאן נשארנו רק צביקה ואני. וצביקה – המם. פעם היה עליז, פוחז, ופתאום יום אחד הגיע מדוכדך. עכשיו הוא כבר דיכאוני ועל תרופות. הם עוד נפגשו, הוא וצביקה, פעם בשבועיים, צביקה תרם מהדיכאון שלו, אליעזר גורן תרם מהכפייתיות שלו.
ארבעה חודשים ועשרים ושלושה ימים נמשך הכיתור של מר אליעזר גורן סביב גברת ברוריה סוקולוב. משלוח פרחים, שירות מהסוּפֶּר, מוניות ליציאותיה, הפתעות. והודעות למשיבון. תמיד היה משיבון. הוא עמד בסביבה באורח קבע ובכל פעם שראתה אותו החווה כלפיה בניד ראש כנוע או בקידה קלה. התמדתו צלחה, אתמול היא עצמה ענתה לטלפון. שוב אתה. טוב, מחר. תגיד איפה. אגיע לארוחת בוקר. בעשר ושלושים.
-----
עכשיו מתאים לו לראות סרט איטלקי מהטובים ההם, פליני, אטורה סקולה, אפילו אנטוניוני. או ויסקונטי. יושב במקום הקבוע. ומה הבוקר? התפריט הקבוע, יורי, תודה. עוד לא הכניעו אותו. צמוד לחלון הפונה לרחוב הוא מרגיש אדון למתרחש. כמעט שכח, העיתון. דפדוף מהיר, עצבני. מר אליעזר גורן – ד"ר אליעזר גורן – עדיין קולט הכול במבטים חטופים, כותרת, פסקאות עיקריות, מילות מפתח. ורגליים וישבנים וציצים. מבטו משנה מקום ומשנה מזל.
אבל לא כל כך.
עוד מעט עשר ושלושים ואז סוף-סוף תופיע גברת ברוריה סוקולוב, תשב מולו אחרי שהוא יקום לקראתה, והם יזמינו – היא ארוחת בוקר, הוא שתייה – וינהלו שיחה תרבותית מאוד. ברוריה סוקולוב (אין לי מ ו ש ג בת כמה היא) תספר לו על המחזה שראתה בסוף השבוע, הסרטים, מה היה בסינמטק שהוא הפסיד, מה בכלל.
ואליעזר גורן יקשיב.
