אני רות בת מלך עגלון מלך מואב, אבי נכד לבלק מלך מואב אותו סב סבי ההוא ששכר את בלעם לקלל את בני ישראל ויצא מברך. אלה דברי אחרי שהכרתי ונישאתי למחלון אשר אביו אלימלך היה בין באי ארמונו של אבי. הכרתי דרכו את המשפחה הנעימה הזו, עורפה אחותי לא הייתה מעורבת בעבריים האלה אשר השתהו רבות בארמון אבינו. אמונה מוזרה הייתה להם אמונה באל אחד הוא ה' אלוהי העברים. אף פעם לא ראיתי אותו אך ראיתי גם ראיתי את תפילותיהם של אלימלך ושני בניו בדבקות אין קץ. כחלון ומחלון הסתובבו בארמון אבי; היו פעילים במסיבות החברתיות אשר אבי קיים בארמונו. היום השביעי היה קדוש לבני משפחתו של אלימלך הם נעלמו מרחבת הארמון כאילו בלעה אותם האדמה. משפחת אלימלך שכנעה עצמה שהם מתייחדים מכל יתר העמים על חופי הים הגדול, לדבריהם לעולם לא סגדו לשילוש אלות הירח והשמש אותן אלות שהרו את העמים השוכנים לחופי הים הגדול ואף אינם באים במגע עם אֶלָה אחרת או נימפה.
שמעתי מדברים ואני לא יודעת אם זה אכן כי את אלוהי העברים לא רואים. סיפורים שסופרו לי בילדותי מתארים את אלוהי העברים כבנה המסור של האלה הגדולה שציית לה בכל ובהסכמתה בלע כמה אלים מתחרים בעלי שמות שונים כמו אל הרעם אל הרימון אל האלה הארץ ישראלית, אל השור ועוד ועוד.
הכנענים,העמים שאותם העברים כבשו ושיעבדו בימי יהושע, סגדו לאלה הגדולה. שאריהם דבקים עדיין בכת עץ האלה הארץ ישראלית, היונה והנחש והם ממשיכים לאפות עוגות שעורים לתפארת האלה ומקפידים לשמור על זכותה של כל אשה צעירה לאסוף לעצמה נדוניה בזנות.
מחלון בעלי וכליון בעלה של ערפה אחותי מעלו באמונתם ועשו את השבת ליום חולין הם רקדו לתפארת האלה הגדולה אלימלך אביהם כעס ורתח עד שליבו נדם, בצערם מחלון וכליון חלו במחלה מסתורית ונפחו נפשם. אבל כבד ירד על הארמון לאבי הייתה קשה הפרידה ועוד יותר התקשה להיפרד ממני כשלוויתי את נעמי אשת אלימלך בדרכה חזרה לבית לחם.
וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים.
בשום חלום שחלמתי לא היו לי הזיות כאלו,חשתי אמנם שלנעמי חמותי יש יד בדבר, היא ראתה אותי מתבוננת בסקרנות במעשיהם של הקוצרים בשדה השבלים היא הבינה בחכמתה שֶׁהַמְּבוּשִׁים מפעמים בתוכי כמו תייגו וסימנו את גופי בתווית המסומנת בריח מבשם, כמו פרחי השדה שהנצו ופרחו וריחם ריתק והקסים את הדבורים, היא רצתה כי אתקרב לשדה השבלים של בועז, בשקט אך בתעוזה שאמנע מפטפוט יתר שלא אסגיר פרטים שיהיו לי לרועץ, שבמתכוון או שלא במתכוון מתוך דיבור שלא לצורך. יצר הקיום הוא אנושי והוא מלווה את המוסיקה הפנימית של יצירת קשרים בין-אישיים. אז בשקט אלקט את השבלים לאגודות בהנחייתה המלווה והעיקשת של נעמי:
"זכותם של עניים ללקוט בכל שדה שהם רוצים". כך עמדה בעיקשותה, כמו יצרה בסביבתה השראה מחשמלת על מנת שלא נמות ברעב, מרה הייתה בדרכיה, אך גם קשישה, ובכל זאת לא הניחה לכבודת פניה לנסוג מול עניי הארץ שהמבוגרים בהם זכרו אותה מתקופת ימיה הטובים כאשת אלימלך שירד לשדה מואב, להצליח בעסקיו.
מוטב לי לשתוק ולא לדבר במוצאי, לא שזה חשוב לי מהלקטים העניים שלא ידוע לי מוצאם, אך אם ידע מישהו בשדה השבלים , שאבי הוא עגלון מלך מואב, נכד לבלק מלך מואב אותו מלך ששכר את בלעם לקלל את בני ישראל, אבל הוא יצא מברך
כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב, ומי לא הכיר בסביבה את ברכתו של בלעם.
ושם ליד שדות השבלים, הכרמים ובוסתני הזיתים והתאנים בשדות החיטה והשעורה ובחלקות האחרות מטוב הארץ אבטיחים, עדשים שעועית שומים ובצלים, אני מחפשת את שדותיו של האדון נשוא הפנים השופט בועז, בחנתי את מענה לשוני ללא חיוך לפי הנחייתה של נעמי, ובמבט חצוף קמעה אל פניו של מנהל העבודה של השופט בועז בעל האדמות, פניתי אליו בבקשה שירשה לי ללקט משדה השבלים, ידעתי שאם ישאל שאלות, לא אהיה מסתורית ואגלה לו שבשליחות נעמי הגעתי אל שדהו.
זרה הייתי בכל מקום בו חייתי. במולדתי מואב בעלי מכלון היה עברי , אני שעזבתי את בני עמי ובחרתי לחיות עם איש זר. ובארץ יהודה אני מואבייה, זרה וענייהשבאה ממרחק. עם זאת, בכל מקום
חייתי באמונתי - לא נכנעתי ולא השתניתי . עיקשתאני , ולא קיבלתי את עצת חמותי .
וגם לא את מרות סביבתי . בדרכי הלכתי , נאמנה אני לבעלי , השקעתי את כוחי
בגאולתי - ובגאולתו .
אהבה אחתהייתה לי בחיי : אהבתי למחלון, בעלי המת. בבואי לבית לחם, לא הלכתי אחרי בחורים, ולא חיפשתי את החיים הנעימים והנוחים, אחת היה לי אם אאסוף את הלקט עםהנערים או עם הנערות.
לנגד עיניי אהובי המת - מחלון. אחת מטרתי : להיגאל, לגאול את מחלון, לגאול את שדותיו, להקים לו שם על נחלתו. וכאשר אני יורדתאל הגורן, כמצוותה של נעמי , לבקש את בועז לגאול אותי, את מחלון אני מחבקת , הוא יודע שאינו אהובי, הוא רק ממלא את מקומו של בעלי האהוב.
"ואתה הוא שתגאל את מחלון ותקים את שמו על נחלתו, תזכור, אותו אני אוהבת, ואתה תממש את אהבתי".
לא הנישואין עם בועז היו מטרתי, אלא הגאולה, רציתי לקבל את הסכמתו של בועז לגאול אותי ולהחזיר את מחלון אל חיי, באמצעות בן אשר ייוולד לי
ובועז, שהבחין בסגולותיי, אהב אותי והיה מוכן למלא את מקומו של בעלי המת, לגאול את השדות, הבנתי מדבריו של בועז שלא ייכרת שמו של מחלון.
קיבלתי בשלווה ובתודה את כל הניתן לי . בניגוד לנעמי המאשימה את כולם רק לא את עצמה. אני מודה על הכל, ורואה עצמי כבלתי ראויה לכל הטוב הנעשה עימי . נעמי ירדה לשדה מואב. מרצון ובבחירה ירדה עם בני משפחתה לשדה מואב, לעשות שם חיל. הניסיון כשל, והיא חזרה
לבית לחם, שבורה ומבוישת. מי אשם בכישלונה אני? אל מי יכולה היא לבוא בטענות, מלבד אל עצמה?
ומה היא אומרת: "המר שדי לי מאוד... ריקם השיבני ה'... ה' ענה בי, ושדי הרע לי" ואחרי שצוותה עלי
לחבור לעם ישראל, צפוי שאחכה ליחס אוהד מצד העם שברצון בחרתי להצטרף אליו. ומה היא אומרת? "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני". יתכן שהיא מקנאה לי?
וכל זאת בגלל שקיבלתי רשות לשתות מים מן הכד המיועד לקוצרים! בועז בכבודו ובעצמו מסביר לה כי הוא מכיר בגודל המעשה שעשיתי, כאשר עזבתי את בית אבי ואימי ואת ארץ מולדתי אל עם אשר לא ידעתי מתמול שלשום
גם אז לא נתתי תוחלתי באף אחד אלא רק בעצמי מצאתי לנכון לחזור על דברי לפני בועז.
"אני לא אהיה כאחת שפחותיך, בת חורין אני, בבחירה ומרצון באתי לכאן, אני מנהלת את חיי ואני קובעת את גורלי, אף שהגעתי לשדה ענייה, חלשה, אבל בת חורין".
בועז נבהל בתחילה מדברי עצמו, הסיטואציה הייתה מטורפת בעיניו: הוא לא אמר לי, אבל שמעתי את הדיבור ואת הרכילות.
קבצנית מואבייה באה לבית לחם, אלמנה של יורד שעזב את הארץ בשעת משבר ורצה לעשות כסף במואב, איתי הוא דיבר ברכות, מתעלם לחלוטין מהיחס העוין של אנשי העיר למשפחתו של מחלון ולמשפחת אלימלך, הרכילויות דיברו על כך, שהוא רוצה אך לנצל אותי, רק לפני חודשיים מתה אשתו, ומה יותר הגיוני מסירוב מנומס שאינו רוצה בי? אבל התברר לי שבועז עשה תרגיל, רצה לבדוק אם עוד מישהו ירצה בי לגאלני, כשלא מצא, הכריז כי נישואינו יהיו עוד שלושה חודשים כיאה לגיורת. מותו של בועז , אינם אלא חוליה בשרשרת המוליכה למלכות בית דוד, לגאולה. בן נולד לנו ובועז לא ידע על קיומו, עובד שנולד תשעה חודשים אחרי מותו, הוא שהקים לתחייה את מחלון והחזיר את נחלתו לבעליה, הוא הממשיך את שושלת משפחתו לדורות.
