כרוניקה של מחשבות אין סופיות

אני עוצמת עיניים ומחכה שמשהו יקרה... דקות ארוכות עוברות עד שאני פותחת אותן שוב ומגלה באנחה עמוקה שאלוהים לא שיגר אותי לחיים יפים יותר בטימבוקטו.

מתחת לשמיכת פוך גדולה, מחבקת תוכי רך וורוד, אני מתכווצת לכדור ורק מבקשת בשקט שמישהו יבעט את החיים שלי רחוק מכאן.
משהו כזה שתקוע ולא מצליח לזוז.
הרכבת הזאת נעצרה בלית ברירה בסוף מסילה, באמצע שום מקום, בדרך לירח.

ויש ימים שפשוט בא לי למות
משהו כזה שעומד בגרון ולוחץ לכל הכיוונים.
אני מרגישה את הלב, מתפוצץ לי בחזה.
זיקוקי דינור בוערים שעושים לי חורים בכל הנשמה.
וכל דבר אחר חוץ מלנשום, נראה לי הגיוני.
כל דבר אחר חוץ מלראות בעיניים...
חוץ מלהרגיש.


משחקי תפקידים
ואולי אני אהיה נסיכה
וכולכם תאהבו אותי.
החיים מלמדים אותך כל בוקר שיעור בהישרדות.
הג'ונגל האין סופי בין דלת הבית למסדרון בעבודה לפאב ההומה למיטה הזרה ולכרית שלי...
שורט אותי בענפיו עד זוב דם.
שורפות לי העיניים
והים שעולה על גדותיו בתוכי, לא מוצא מנוחה
לא מוצא יבשה.
כשאת בוכה את לא יפה...
ואני?


ימים ארוכים שאני כבר לא יודעת
כן אני
לא אני.
רגע כאן רגע שם.
רגעים קטנים של אושר
לתוך מפץ גדול של חור שחור שבולע לי אפילו את כפות הרגליים.
אני לא מוצאת גרביים בחושך.

מחפשת מעקה בטיחות
או פנסי רחוב אבודים
קדימה אחורה
שמאלה ימין.
אין הוראות הדרכה במסלול המכשולים הזה.
מפת הדרכים פג תוקפה
וכבר אין מי שידחוף אותי מאחור
או ימשוך מקדימה...
תוהה אם אי פעם היה.
אולי דמיינתי כל הזמן שזזתי.
רק סחרחורת אין סופית.
תמיד עומדת במקום.


צביעות היא מחלה של אנשים אמיתיים שרק סיימו את גן חובה.
ולי כל-כך נמאס לעמוד על רגל אחת במשחק הקלאס האין סופי
ובא לי רק ליפול קצת אחורה, למשהו יציב מתחת לרגליים
לחיבוק בטוח
לקצת שקט.
ומשהו אמיתי.