המגמגם

היא הסתכלה עלי במבט המשונה הזה, במבט הזה שמעולם לא הצלחתי להבין. "כול הכבוד, חמוד" היא אמרה, עם מתיקות דיבשית, מנסה כמה שפחות לפגוע.
"מה ? זהו? זה מה שיש לך להגיד?" שאלתי, בספק אם בפליאה. הייתה לי הרגשה שזאת תהיה התגובה.
"יש עוד משהו שאני צריכה להגיד?"-שאלה רטורית, היא הרחיבה רק כשרצתה, לא כשנדרשה.
"לא... אבל חשבתי שאולי תגידי משהו מעבר, משהו שכולל רגשות או מחשבות, משהו מעבר ל'כול הכבוד'"
"אבל הוספתי גם 'חמוד'"
"את יודעת למה אני מתכוון".
נעצנו מבטים אחד בשנייה ללא הוצאת הגה. עם הנעיצה בא השקט, השקט שבו כול אחד מנסה להבין את האחר, לקרוא לו את המחשבות. הלוואי והייתי יודע לקרוא מחשבות, אז היה לי הרבה יותר קל להבין מה אחרים רוצים ממני, מה הם רוצים מעצמם... ואולי לא, אולי זה רק היה מסבך אותי יותר, הופך אותי ליותר רגיש ויותר מתוסכל, ליותר רחום. ליותר.

"באמת לא אכפת לך?" ניסיתי לדלות ממנה מחשבות ספורות, כמה מילים שיבטאו אותה, הרי אינני יודע לקרוא עוד מחשבות.
"זאת החלטה שלך, חמוד". שוב פעם אותו ה'חמוד'- לעזאזל איתו. למה אני רק 'חמוד'? למה לא יותר?
אם הייתי קורא מחשבות זה לא היה קורה, אם הייתי קורא מחשבות הייתי יותר מחמוד, הייתי יותר.

אבל היי, לפחות לא גמגגמתי הפעם.