העדר

העדר שב מן המרעה,

לילות טללים, צינה ופחד.

האבודים,

ברחו או בחרו להיות הטרף בהווה.

הרועה כנס את חלילו,

לקול טפיפת פרסות מעודנות,

ריחות לחות, כבשים ועשב מצומרר.

על הצוואר,

פעמוני חירות מצלצלים בשבי,

אבק עולה,

ברקע, געיות ותום. 

רועי העם קוראים לסדר,

בתקנה וחוק לכל העדר,

בחלילי כזב נשמעת מנגינה,

שנה, שנתיים,

רק קצת יהיה רע.

חליל רועים כאן לא מרגיע,

גזרות נופלות גם הפחדות,

כבר אין משפיע.

 הזאבים, אל מול המחאה,

בתמרוקים עושים גם תספורות,

באים יפים, בגובה העיניים,

מושחזי ניבים של כסף שררה,

נוגסים בכל חבר מתוך העדר,

קורעים בשרטוטי תקווה,

בטפרים,

משחיתים כל אמונה...

ועוד דורשים הם גם תמורה,

עבור הספסרות באשליות,

לביטחונות, קיום, התייעלות או הצלחות,

עד צמיחת עדרי החסכונות... 

עִם ועדה, הבטחות מהקתדרה,

משקרים במצח נחושה,

או בשתיקה רועמת מול ניצול שואה,

אוסף את נשק קהה המחאה,

אורז,

עד לפתק הבא...

כל הזכויות שמורות ©  משה ר. אזובי