מכירים את זה שאתם רצים? וששניה לפני הסוף, שאתם כבר רואים
את קו הסיום ומריחים כבר את הסבון של המקלחת שתעשו שאחרי, מתחיל הכאב הזה בצד של
הגוף? הכאב המשתק הזה, שזה הגוף שלכם אומר לכם "הלו!! תרגעו!! תקחו אוויר
לריאות למה, אני עוד שנייה מפסיק לעשות את זה בעצמי!!" ואתם מודעים לזה שזה
זה, יודעים בדיוק מה אתם צריכים לעשות, אבל לא, קו הסיום יותר חשוב.
ואז מגיעה התחושה, שכבר זהו, אין לכם אוויר, נגמרתם, אתם
טובעים, רק חסר מים שיעטפו אותכם ואתם טובעים לגמרי? מכירים?
כי זו התחושה שאני חיה איתה בכל יום. מתעוררת איתה, אוכלת
איתה, מצחצחת שיניים איתה, נושמת איתה, קוראת, מתקלחת, צוחקת, בוכה, רבה הכל,
איתה. ולא, לא בגלל שאני רצה ממקום למקום, אלא בגללו. הוא, הוא המקור להכל, ואני
יודעת מה אני צריכה לעשות, אבל לא, הוא יותר חשוב. הוא יותר חשוב משנת לילה טובה,
הוא יותר חשוב מלהתרכז שנייה בסרט שממש רציתי לראות המון זמן, הוא.
הכל התחיל במקרה, במקרה החלטתי לצאת עם חברה שלא ראיתי
מהיום שסיימתי תיכון, במקרה הם הכירו לפני ובמקרה, שניהם נפרדו מבני הזוג שלהם
באותו הזמן והחליטו להיפגש. לא הייתי אמורה לפגוש אותו, להכיר אותו, את הריח שלו,
הצחוק שלו, הבכי שלו, הרי אין כלום שמקשר בנינו, שום כלום. אבל הכרתי, במקרה. אני
זוכרת אותה, את דניאלה שואלת אותי "רננה, יפריע לך שידיד שלי יבוא לכאן? הוא
באותו מצב שלי ו..."
עוד לפני שהיא סיימה את הבקשה אמרתי
"כן! בטח אהובה! מה שיעשה לך טוב!!" ואז ראיתי אותה מחייכת, ומסיימת
לכתוב לו את ההודעה המאשרת שהוא יכול לבוא לראות אותה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'רננה,
תיהי נחמדה, נכון את בדרך כלל לא אוהבת את הידידים של דניאלה אבל תיהי נחמדה.'
והייתי, הייתי נחמדה, חייכתי אליו, לחצתי לו את היד ואמרתי
לעצמי זהו אני צריכה להשאיר אותם לבד, שיעשו את מה שברור לכולנו שהם נפגשו בכדי
לעשות. וכיוונתי לזה שהם יקחו אותי הביתה. "דניאלה," אמרתי "אולי
נסע לפארק מתחת לבית שלי ונשב שם קצת ומשם תחתכו לכם?" דניאלה התלהבה מהרעיון
והוא, יואב, נראה כאילו הוא יעשה כרגע כל מה שיגידו לו, מהשנייה הראשונה שראיתי
אותו ראיתי שיש לו עצבות נוראית בעניים, שהוא שבור לחלקיקים והוא מנסה בכל דרך
שהיא להראות כאילו הכל בסדר שבעצם בסדר היה הדבר האחרון שעבר לו בראש. אני זוכרת
שבמשך כל הנסיעה אליי שבעקבות החוש כיוון הגרוע שלי דניאלה נאלצה לכוון, חשבתי על
יואב, על מי הבחורה שריסקה בחור כמוהו? בחור גבוהה, חסון, יפיפה, עם עניים כאלו
טובות, שנראו שהם עומדות לפרוץ בבכי בכל נשימה שהוא לקח.
השתדלתי להיות איתם מעט זמן ולחזור הביתה, אבל הרגשתי
שדניאלה מושכת אותי, מבקשת ממני במבטים להשאר, אז נשארנו, ככה נשארנו שעות, כשיואב
בקושי מדבר חוץ מהפעמים שפניתי אליו ישירות, הוא ישב בקצה הספסל, מסוגר בתוך עצמו.
הרגשתי צורך לקום אליו ולחבק אותו ופשוט לתת לו להתפרק, לבכות, לצרוח, פשוט לגרום
ליואב האמיתי לצאת החוצה, אבל זה לא קרה, כל פעם שהמחשבה הזו עלתה בראשי קפאתי
במקום, הרגשתי את הגוף שלי מנסה להתאחד עם הספסל, את הידיים שלי מתהדקות סביב
הספסל חזק יותר ואת הגרון שלי נסגר.
וככה הלכתי לישון, עם יואב בראש, עם התהייה של מי הבחורה
שריסקה אותו לחתיכות, ועם המחשבה שאני לעולם לא אדע.
וככה עברו להם יומיים, יומיים שלמים לא חשבתי עליו, אילו
רק הייתי יודעת שאלו גם היומיים האחרונים שלא אחשוב עליו למשך השנתיים הבאות, ואז
משום מקום הטלפון הסלולרי שלי צלצל, קרע את השקט שבדירה שלי כאילו ידע שמעכשיו חיי
ישתנו. המספר שעל הצג לא היה מוכר, לקחתי נשימה ועניתי.
"הלו?.."
"רננה?" ענה לי קול גברי שלא זיהיתי, והבהיל אותי מעט.
"מדברת." אמרתי בקול שנשמע לי עכברי ולא מתאים
לי.
"היי, מדבר... מדבר יואב. הידיד של דניאלה, שפגשת
לפני יומיים... סוג של גנבתי ממנה את המספר שלך פשוט רציתי להגיד לך ש..."
והוא שתק.
"ש?" אמרתי בנוקשות, חוששת שהוא הולך להציע לי
לצאת איתו ושאצטרך להמציא תוכנית מילוט על רגל אחת.
"ש, שדניאלה נהנתה מאוד אתמול! ושחסרת לה ממש! היא
אמרה לי שחזרתן לקשר רק לאחרונה ושעשית לה רק טוב מאז! ושאני חושב שאתן צריכות
להיפגש בתדירות גבוהה יותר, היא ממש שמחה להשתחרר איתך מהכל, היא אמרה לי שאת כזו,
משחררת, מכילה, אוהבת."
"דניאלה תמיד ידעה להגזים, אבל תודה יואב, באמת נחמד
לשמוע, אני אשמור איתה על קשר מעכשיו מבטיחה."
"יופי. אז..." אמר והרגיש לי שהוא מתפספס לי,
שאם אני לא אדבר עכשיו הוא יברח לי מהחיים ולא אראה אותו יותר לעולם, ולא הבנתי
למה זה כל כך חשוב לי, אבל הבנתי שזה המצב. "אז...ביי." הוא אמר
והתאפסתי על עצמי שנייה לפני שהוא ניתק.
"מה ביי?" אמרתי וניסיתי להשמיע חברתית במקום
חרדתית. "איך אתה? אני מקווה שלא תקח את זה בצורה רעה אבל ניראת לי
דיי...שבור."
"שבור? שבור זו הגדרה יפה למה שאני." אמר, בקול
שלו נשמע כאילו הוא לא מאמין שהוא אומר את זה לאדם זר שכמוני.
"אז, ספר לי עלייה..." אמרתי, בקול הכי רגוע
שיצא ממני במשך שנים.
