8 - מאצ'ו מתעורר
האוטובוס עם שני עובדי התחזוקה הגיע לתחנה. על
הקיר שלה היו תלויות אותיות מוארות, אך חלקן הגדול היה מכוסה בקורי עכביש ורק
שלושת האותיות הראשונות היו עדיין ניתנות לקריאה - "זיכ".
"אתה בטוח שזה הזיכרון?" שאל העובד
הראשון.
"ומה עוד יכול להתחיל בשלוש האותיות
האלו?" תשובתו של השני שכנעה את העובד הראשון והוא ניגש אל לוח הבקרה. שם הוא
לחץ על המספר הרצוי. בקיר הארוך מולו נפתחה דלת בודדת. אבל אף אחד לא יצא החוצה.
העובד השני ניגש אל הדלת והציץ פנימה. הוא הבין מיד שמה שנמצא בתוך התא הזה, לא
יצליח להיחלץ החוצה לבד, תפס את מי שהיה בפנים בבגדיו מאחור והתחיל למשוך. אך שום
דבר לא זז. העובד השני קרא לעובד הראשון וביקש שימשוך אותו בזמן שהוא מושך בבגדים.
אך אבוי, גם שניהם לא הצליחו להוציא מתא הזיכרון את אמורו.
שני עובדי התחזוקה חזרו אל האוטובוס וביקשו
מהנהג לעזור להם. שלושתם ניסו למשוך את מבוקשם החוצה מהתא, אך גם בעזרתו הם לא
הצליחו. לנהג בפתאומיות הגיע רעיון – הוא
קשר שרשרת סביב הרגליים של אמורו בתוך התא, קשר את הצד השני של השרשרת לאוטובוס
ונסע בזהירות לאחור. לאט-לאט הוא הגדיל מהירות, אך חוץ מחריקה נוראית של הגלגלים,
לא קרה כלום. אז הנהג עצר, התקדם עם האוטובוס עד לדלת, עצר שוב ואז התחיל לנסוע
אחורה במהירות הולכת וגדלה. ברגע שהשרשרת נמתחה כמו עצבים של הורה שילדו מתחצף לו,
נשמע צליל של הוצאת פקק מבקבוק יין משובח ומשהו עף מתוך התא. זה, כמובן, היה
אמורו-מאצ'ו. שני עובדי התחזוקה ונהג האוטובוס עקבו כמו מהופנטים אחרי הגוף
שהשתחרר מתוך התא והתרומם באוויר, עלה עד תקרת החניה והתחיל לרדת על גג האוטובוס.
ברגע האחרון, הנהג הזיז את האוטובוס קצת הצידה ומי שהיה בקצה החופשי של השרשרת עף
ישר לתוך האוטובוס. הוא הסתובב אל הנהג וחייך. חיוכו היה כל כך זדוני, שהנהג קפץ
החוצה דרך החלון וברח מהמקום.
שני העובדים לא הבינו מה קרה והתקרבו אל
האוטובוס, "אתה אמורו?"
"חה." הייתה התשובה הקצרה, אך חיוכו
המפחיד של היצור הורידה את לבבות של העובדים אל מתחת לרגליהם. עובד אחד התגבר על
הפחד – כאן, למטה הוא ראה הרבה דברים מבהילים, אפילו מפחידים יותר ממה שהיה כרגע.
הוא נזכר במרד הווירוסים שכמעט טבחו את כל התכנות, וגם בתכנה שהתחילה לאכול תכנות
אחרות כדי להיכנס לספר שיאים של הגינס בתור התכנה הארוכה ביותר. אחר כך הוא נזכר
במשתמש מחשב ש-'הצליח' להקפיא את כל תאי הזיכרון. כן, הוא עבר דרך הרבה בשנים של
עבודתו במחשב זה, ולכן המקרה שלפניו נראה לו כפשוט מאוד. הוא התעשת ואמר,
"סליחה, אדון אמורו, אנחנו צריכים לנסוע."
אמורו-מאצ'ו לא ממש התכוון להפחיד את הנהג או
את העובדים, פשוט כל מה שקרה לו היה כל כך מעצבן, כל כך אכזרי, כל כך פתאומי, שהוא
פשוט הוציא מעצמו את חלק המאצ'ו שבו. לא שמאצ'ו הסתלק אחרי זה, אבל לאחר פרץ
העוינות הזו, הוא נרגע ואמורו השתלט עליו לגמרי.
"כן, אדוני. אני מבקש סליחה על התנהגותי,
פשוט חילצתם אותי בצורה די מכאיבה, לכן הייתי מבוהל."
העובד לא חשב שההסבר הגיוני כל כך – היצור היה
יותר מדי מפחיד, ונראה יותר מדי כמי שמתכוון לגרום למשהו רע, אך בחר שלא להתאמת עם
אמורו. הוא הזמין בקשר נהג אחר ונכנס לאוטובוס. "איך נכנסת כל כך חזק לתוך תא
הזיכרון שלך? זה לא קרה עוד אף פעם."
"אינני יודע. כנראה שקיבלתי תא קטן
מידי."
"זה לא ייתכן, אלא ש... אולי משחרר
הזיכרון לא עשה את עבודתו, כהרגלו – כבן של הנין האהוב של מייקרוסופט, הוא גילה
שיכול להרשות לעצמו הרבה מאוד ולכן במקום לשחרר את הזיכרון, הוא שוכב כל היום על
הגב ושומע מוזיקה של צלילי הפעלה וכיבוי של תכנת החלונות בנגן המחשב. טוב, אבדוק
את זה יותר מאוחר, כי אני רואה את הנהג החדש מגיע כדי לקחת אותנו ליעדינו.
אחרי כמה רגעים ארוכים נוספים, אמורו-מאצ'ו
נכנס לתוך חדר השידוכים. כולם הסתכלו עליו בציפייה מסוימת. המזכיר שאל את עובדי
התחזוקה, "למה לקח לכם כל כך הרבה זמן? זה כמו לשלוח אותכם להביא את
המוות."
צבע הפנים של שני העובדים השתנה ונהיה הרבה
יותר בהיר מלבן. אחד מהם לחש כל כך בשקט שחוץ מהמנהל ואמורו-מאצ'ו, אף אחד אחר לא
שמע אותו: "אולי בדיוק זה , מה שהבאנו."
"מה אתה ממלמל שם, טיפש?" התפרץ אמורו-מאצ'ו
ופנה למנהל, "יש לכם עובדים כל כך מוזרים. הם הכאיבו לי, כאשר הוציאו אותי
מתא החמים שלי בזיכרון, אך נבהלו כאשר אני כמעט צעקתי מכאבים. סתם טיפשים."
העובד נענע בידו להראות שלא אכפת לו מכלום ויצא
במהירות מהחדר. העובד השני פינה את החדר מנוכחותו מיד בעקבותיו.
אמורו-מאצ'ו התקרב לשולחן, ראה שכל הכיסאות
תפוסים ועבר לעמוד אחרי מספר שבעים שהיה קטן וצנום. בתנועה מהירה של הידיים,
אמורו-מאצ'ו משך אל עצמו את הכיסא מתחת למספר שבעים. הבחור המסכן לא הספיק למצוא
שיווי משקל מחדש מבלי משענת של הכיסא ונפל על הגב. אמורו-מאצ'ו לא התכוון לעזור לו
לקום, הוא רק עמד מעליו והמתין בסבלנות בזמן שהבחור הצליח להסתובב ולעמוד על
רגליו.
"תראו מה הוא עשה לי." התחיל להגיד
מספר שבעים בקול, שהרעידות בו הצביעו די בבירור על התרגשות יתר של בעליו.
אמורו-מאצ'ו עצר אותו בתנועת יד שאי אפשר היה לפרשה אחרת, מאשר 'עוף מפה'. מספר
שבעים רץ מהר לצידו השני של השולחן והתחבא מאחורי הכיסאות.
"אתה לא יכול להתנהג כך," גער באמורו
המנהל.
"למה?"
בכל השנים של היותו מורה לחינוך גופני, המנהל
נתקל עשרות פעמים בשאלה כזו, לכן שלף תשובה תורנית למקרה כזה, "כי אז אני אדרוש
שתביא את הורים שלך לכאן." השקט קפץ על החדר, כמו נמר רעב, קרע את כל הצלילים
שמצא לפיסות קטנטנות ונשכב על הרצפה מרוצה מההלם, שלתוכו שקעו כל הנוכחים. השקט
העצבני הזה, הוא שרמז למנהל שפיו פלט משהו לא מתאים, אך היה זה אמורו-מאצ'ו שהגיב
ראשון.
"אתה בטוח שתרצה לפגוש את הוריי?"
"בהחלט." המנהל חזר לאמונתו, שמה
שהוא אמר היה בסדר.
"לא, כי בפעם הקודמת שאמי הגיעה לכאן, לא
מעט תכנות עפו לפח אשפה. ואתה יודע אילו תכנות? שבהם מישהו חשב שאפשר להעביר עליי
ביקורת ולצאת מזה נקי."
חיוכו המרושע של אמורו-מאצ'ו שכנע סופית את המנהל
באווילות של הבאת ההורים, אבל הוא לא התכוון להיכנע. "אני אכניס אותך לתא
המעצר, אם תמשיך להתנהג כך."
9
- שידוכים בכוח
אמורו אף פעם לא היה במעצר, לכן הוא לא נבהל.
אך בדיוק באותו זמן מאצ'ו, שעד אז היה חצי רדום והשפיע על התנהגות של אמורו רק
במקצת, התעורר לגמרי. תא מעצר – צירוף מילים זה היה לגביו בדיוק אותו דבר, כמו
הבטחה להכות אותו בחגורה שנתן וקיים לפעמים אביו כאשר הוא היה עוד קטן. מאצ'ו פחד
מתא מעצר, כי הוא בילה בו לא מעט ימים בשנים של התבגרותו ותמיד שם היה קורה לו
משהו רע. מאצ'ו לא היה יכול להרשות שיכניסו אותו לתא מעצר. פשוט לא היה יכול.
"בסדר, בסדר. אני אתנהג בצורה יותר טובה.
אך תסכים אתי, אדון המנהל, שגם אני חייב לשבת היכן-שהוא."
"כמובן, כמובן," המנהל הרגיש רצון עז
להפסיק כל ההתדיינות הזו עם אמורו, כי לא היה משוכנע שיוכל לצאת ממנה עם ידו על
עליונה. "אתה צודק, שב שם. אבל בואו נמשיך אולי?" הוא פנה לעוזרו.
המזכיר סימן למספר עשרים ואחד להמשיך. היא קמה
שוב על רגליה ופנתה אל אמורו. "אתה – שגרה שאמורה למצוא בני זוג מתאימים
למועמדת שיש לנו, נכון?" היא לא חיכתה לתשובה, כי זו לא הייתה שאלה של ממש.
"אז הנה המועמדת, ובבקשה תמצא לה בני זוג." מספר עשרים ואחד הצביעה על
תמונה שעדיין נראתה על הקיר.
אמורו-מאצ'ו הסתכל לשם ברפרוף, הסתכל שוב ונפל
מהכיסא. אחר כך הוא התחבא מתחת לשולחן.
"מה אתה עושה?" המנהל הרים את קולו,
כי חשב שאמורו חזר להתנהג בצורה רעה."
"בבקשה תסירו את התמונה הזו. אני לא
יכול."
"מה קרה?" שאלה מספר עשרים ואחד
בפליאה? מה אתה לא יכול? למה שנסיר את התמונה? תסביר את עצמך."
"אם תפסיקי לדבר, אז אוכל להבהיר – אני לא
מסוגל להסתכל על הייצור המפלצתי הזה. איפה השגתם מועמדת כזו?"
"מה זאת אומרת," קפץ על רגליו מספר
חמישים, שהיה אחראי על קדם מיון של המועמדים, "מועמדת כמועמדת. יש לנו הרבה
כמוה."
"אני מקווה שלא, אחרת התכנה הזו לא שווה
כלום. תראו, היא ממש נוראית. איך אפשר למצוא לה בן זוג? בבקשה תסירו את תמונתה
שאוכל לדבר. כאשר אני רואה אותה, אני מרגיש שכל הרצון שלי להמשיך לחיות מתרסק ובא
לי לשים קץ לחיי. בבקשה, בשבילי, תסירו אותה."
המזכיר היה הראשון להגיב. הוא לקח את מכשיר
השליטה וכיבה את התמונה על הקיר.
"תודה רבה לך." אמורו-מאצ'ו נשם
בכבדות. "אתם לא מבינים איך היצור הזה משפיע עלי. שנים אחרי שנים פיתחו לי
טעם טוב במועמדות משובחות וכעת, בבת אחת, הייצור הזה יכול להרוס לי את כול טעמי
לגמרי. בכל מקרה, למה אתם מחזיקים את המועמדת הזו?"
"מה זאת אומרת?" מספר חמישים החליט
שעליו להמשיך להגן על החלטתו להעביר את המועמדת דרך הסינון הראשוני. "בשביל
למצוא לה שידוך. זו התמחות שלנו, וגם פרנסתנו, אם לא ידעת."
"אני יודע. אבל אני ממליץ בחום להחזיר לה
את כספה ולהפסיק לטפל בה. לא נוכל לעזור ליצור המסכן הזה בכלום."
המנהל קפץ על רגליו. "כאן לא יכול להיות
מדובר על שום החזרה כספית. אצלנו זה לחלוטין לא מקובל. בתכנה אפילו אין אפשרות של
החזרה." הוא נרגע קצת והתיישב. "אנו כולנו כאן למטרה אחת ויחידה –
להרוויח כסף. אז תחשוב בכיוון הזה."
"ומה בקשר ל-'לעשות אנשים מאושרים'? אתה
יודע, אותה הפרסומת שמופיעה ברגע שהתכנה מופעלת."
"כל עוד זה לא מפריע לעשות כסף, זה
בסדר."
אמורו-מאצ'ו גיחך לעצמו ליושר הפנימי של התכנה
ואמר, "אז נצטרך למצוא לה מישהו. אבל אני לא חושב שקיים מישהו חי שיסכים
להיפגש אתה."
"אז שזה לא יהיה מישהו חי." אמר
אוטומטית המנהל, שהתחיל לחשוב על המילים שלו
רק אחרי שכולם, כולל הוא עצמו, שמעו אותן.
"אתה יודע, יש משהו במה שאמרת."
לדבריו אלו של אמורו, המנהל פיתח חיוך כל כך קורן שגם האחרים בחדר התחילו לחייך,
בלי שמישהו מבין למה הם עושים זאת. אבל אמורו-מאצ'ו המשיך לדבר, יותר לעצמו, מאשר
לאוזניים הקשובות מסביבו, "אולי נמציא לה מישהו שכביכול מתאים לה. חה, זה
יכול להיות רעיון מעניין."
"ואם היא תגלה שהבן זוג לא אמתי?"
המנהל אמר בצחוק, עדיין לא מבין שאמורו רציני לגמרי.
"כן, מה נעשה אז?" אמורו-מאצ'ו גירד
את סנטרו, הרגיש ששערות זקנו פוצעות אותו והפסיק את התנועה הבלתי רצונית הזו.
שנייה אחרי כן, הוא הרים את ראשו, כאשר על הפנים מתנוסס חיוך מנצח ואמר,
"בטח, זהו זה." עם חיוך שלא יורד לשנייה משפתיו, אמורו-מאצ'ו התחיל לנגן
עם אצבעותיו על השולחן כמו על הפסנתר. כנראה שהוא ניגן שיר לכת, כי מצב רוחו רק
עלה ועלה. בסוף הוא התחיל לנצח על תזמורת בלתי נראית בהתלהבות כל כך גבוהה, שכולם
בחדר התחילו לנענע את ראשם בקצב של המנגינה החרישית שעליה הוא ניצח. אמורו-מאצ'ו
פתאום שם לב לזה והתפרץ בצחוק.
"תשמעו, הפתרון קל מאוד - אנחנו נציע לה
בן זוג מצוין, ונדאג שהם ידברו דרך האינטרנט. כמובן שהבחורה תדבר עם התכנה שלנו
שתתחזה לבן זוגה. הם ינהלו רומן זמן מה ואז יקבעו להיפגש. חמש דקות לפני שהיא תצא
לפגישה, נודיע לה שבן זוגה היה מעורב בתאונה קטלנית, ולא יוכל להגיע לפגישה אתה.
אף פעם לא יוכל. לא יוכל כי הוא מת. כך, בעיניה, ניראה כאילו מילאנו את חלקינו ולא
נצטרך להחזיר את כספה. אה? איך זה?"
כולם התחילו להכות כפיים, צוחקים מאושר שנמצא פתרון כל כך קל להציל את כספה
של חברת השידוכים.
המזכיר היה יחידי שחשב קצת יותר בבהירות ושאל,
"ואם היא תגיד שלפי החוזה איתנו, אנו חייבים להציע לה עוד בן זוג?"
"אם המצאנו מישהו בשבילה בפעם הראשונה,
נוכל לעשות זאת כמה שנרצה פעמים, לא?" אמר אמורו-מאצ'ו. "לא, מה שלא
תגידו, זה פתרון ממש מצוין."
"לא בשביל הבחורה," סתר אותו המזכיר,
אך בלע את מילים שלו ברגע שראה את מבטו הזועף של המנהל, שלא הסתפק וגם הוסיף,
"אם יש לך הצעה טובה יותר, אז אנה, גלה לנו." אחרי כמה שניות של שקט
מוחלט מכיוונו של המזכיר, המנהל המשיך, "אז אם אין לך מה להוסיף, בבקשה
תשתוק. ולך, אמורו, כל הכבוד."
אמורו-מאצ'ו עוד חייך זמן מה וקד בהכנעה לכולם
שהריעו לו על הפתרון המוצלח, אבל אחרי זמן מה הוא הרגיש את עצמו רעב והחליט שהגיע
זמן להפסיק את ההצגה הזו. "טוב, אם אין לכם בשבילי עוד משהו, אלך לי לטייל
בקניון."
"איזה קניון," שאלה אותו מספר עשרים
ואחד שהמילה 'קניון' בשבילה הייתה משולה לאושר אלוהי.
"לפני יומיים פתחו כאן קניון וירטואלי
ואפשר לקנות בו כמעט הכל. בינתיים גיליתי שרק דבר אחד לא אוכל להשיג בו."
"כן, מה?" שאל המנהל שהנושא הזה גם
התחיל לעניין אותו, לפחות הוא הרגיש שזה יותר מעניין מאשר ישיבה בעולם השידוכים.
"לצערי לא אוכל לקנות יגואר 300."
"איפה כבר אתה יכול לנסוע בה כאן?"
צחק המזכיר.
"זה בכלל לא משנה. העיקר שלא אוכל לקנות
אותה. זה די מאכזב. לא, הקניון הזה לא מושלם. אבל זה מה שיש. ובכן, מי בא איתי
לשם?"
כולם קפצו על רגליהם, מוכנים לתזוזה, כך
שהמזכיר היה חייב לקום על רגליו, לעלות על השולחן ולשרוק ארבעה פעמים כדי שאנשים
ישימו אליו לב.
"נו, מה אתה רוצה?" שאל אותו בעוינות
מופגנת המנהל.
"אני מצטער מאוד, אך לא גמרנו את יום
העבודה שלנו. בבקשה, כולם תתיישבו." אם מישהו חושב שפקודות של התכנה תמיד
ממושמעות, אז הוא טועה, כי למזכיר לקח עוד זמן לא מועט להרגיע ולהושיב את כולם
במקומות. אך לבסוף זה קרה והוא המשיך, "אנחנו חייבים לבדוק עוד לפחות שתי
מועמדות כדי להיות בטוחים שהתכנה עובדת כראוי."
"ומה רע לעשות זאת מחר?" שאלה מספר
עשרים ואחד וכולם הנהנו בראשם לאות הסכמה.
"מחר יש לנו עוד משהו לעשות. ודרך
אגב," המזכיר ירד מהשולחן ופנה למנהל, "אולי אתה זוכר שהתכנה חייבת
לסיים את כל הבדיקות הסופיות שלה כבר מחרתיים, לפחות זה מה שהובטח לאתר
השידוכים שיפעיל אותנו. אז אין לנו ברירה, אלא להמשיך לעבוד כעת." המילה
האחרונה לוותה במכת אגרופו של המזכיר על השולחן, מכה, שהיוותה נקודה טבעית לסיום
הוויכוח.
10
- אהבה על הקיר
"ובכן, בואו נמשיך." אמר המזכיר
והסתכל על מספר עשרים ואחד, ממתין לתגובתה.
היא קמה, נאנחה בכבדות, הרימה את ידיה בהכנעה
ואמרה, "נא להביא את שגרה 'המועמד'." אחרי שלא קרה כלום, היא ניערה את
ראשה כדי להביא את מחשבותיה לעבודה יותר טובה וחזרה על המשפט שלה, הפעם לתוך מכשיר
קשר שבתוך שלט השליטה. כתגובה, ממנו נשמע רעש של חשמל סטטי, משהו שדמה ל-'כן
גברתי' ועוד פעם הרעש הלבן חזר במלוא עוצמתו.
בעוד כמה דקות שני העובדים הכניסו את השגרה
המבוגרת לתוך החדר.
"אהה, שלום, שלום. הנה, כבר אתם צריכים
אותי. אז בשביל מה היה צריך לשלוח אותי מכאן?" והיא ניגשה למספר עשרים ואחד
ובכוח חטפה ממנה את השלט. השגרה שיחקה אתו רגע, ואז כיוונה אל הקיר ולחצה על
הכפתור שרק היא ידע על קיומו. מיד על הקיר הופיע ילד קטן.
"או, זה ילד של מישהו." היא אמרה קצת
מופתעת ולחצה שוב על הכפתור. כעת כולם הסתכלו על השקיעה המרהיבה בים. "אהה,
אני נזכרת בתמונה זו. בסוף שבוע הייתי אם חבר שלי בים והצטלמנו."
"הצטלמתם?" שאל אותה אמורו-מאצ'ו.
"כן, מה לא רואים?"
"סליחה, אך אולי תגידי לי איפה את נמצאת
בתמונה זו?" התעקש אמורו-מאצ'ו.
"טוב, אולי כאן אני לא, אך יש תמונות שבהם
אני מופיעה. תיכף אני אראה לך."
"די!" התקרה השקופה מעל החדר רעדה וכולם
חשבו שעוד רגע היא תישבר ותיפול עליהם. המזכיר התעצבן כל כך, שראשו דמה לעגבנייה
בשלה. "די! תפסיקי לדבר על התמונות שלך. באיזו זכות את משתמשת בציוד של התכנה
לצרכייך הפרטיים?"
"זה לא פרטי. זה לכולם. מה, אני לא מסתירה
כלום. כולם יכולים לראות. אין בזה שום דבר פרטי". השגרה התחילה למחזר את
משפטיה בתדירות הולכת וגדלה.
המזכיר הבין שהוויכוח הזה לא יוביל אותו לשום
מקום, לקח ממנה את שלט השליטה ולחץ על הכפתור שהוא ראה אותה לוחצת עליו לפני כן.
כעת כולם הסתכלו על מבנה של בית ספר עם המון ילדים היוצאים ממנו. עוד לחיצה על
הכפתור הביאה תמונה של ארוחה משפחתית עם שגרה בראש השולחן. המזכיר לחץ בחוזקה על
המכשיר והתמונות התחילו להתחלף בקצב מסחרר. בשלב מסוים לפניהם עברה תמונה של אישה,
אך עד שהמזכיר חדל ללחוץ, עברו עוד לפחות עשרים תמונות. כעת הוא ביקש מהשגרה
להחזיר את התמונות בחזרה ועל כל תמונה לא מתאימה, היה אומר, "עוד אחת
אחורה."
כאשר תמונת האישה חזרה להיות על הקיר, המזכיר
צעק, "זהו, אל תלחצי יותר." אך כמובן שהשגרה לחצה והתמונה התחלפה שוב.
המזכיר לקח ממנה את השלט והחזיר את תמונת האישה.
כל הזמן הזה, מהופעתה הרגעית על הקיר של האישה
ועד שתמונתה התייצבה שם לבסוף, אמורו-מאצ'ו ישב עם פה פעור ונשמתו עצורה. הוא אף
פעם לא ראה יופי כזה. הוא היה מאוהב. נכון שלימדו אותו להתאהב קצת בכל אישה כדי
לרצות להבינה ולבסוף למצוא לה בן זוג מתאים ביותר, אך הפעם הוא לא התאהב קצת. הוא
שקע באהבה עמוקה, כל כך עמוקה שבראשו לא נשארו שום מחשבות, חוץ מאחת: 'זאת היא'.
הוא קרא על הקיר את שמה של הבחורה - מאיה. איזה שם קליל ויפהפה.
את הריכוז המחשבתי באהבה שלו אמורו-מאצ'ו היה
חייב להפסיק כי המנהל דיבר אתו.
"סליחה, מה אמרת?" הוא שאל, מפנה קצת
מקום במוחו לקליטת הדברים של המנהל.
"אתה יכול למצוא לה בן זוג? עדיף שתעשה
זאת כמה שיותר מהר כדי שנוכל להתקדם. הקניון, אתה יודע..."
"כן, כן." אך אמורו-מאצ'ו לא התכוון
למצוא שום בן זוג לבחורה הזו. הוא התאהב בה כל כך חזק שלחשוב שהיא תאהב מישהו אחר
כאב לו מאוד. לא, הוא לא היה מסוגל לחשוב על שום בן זוג בשבילה.
"אמורו, מה קורה?" המנהל לא הרפה
ממנו.
"כן, כן. רגע." אמורו-מאצ'ו חשב מה
לעשות. הוא לא היה יכול לסרב למצוא את בן הזוג המתאים, אחרת יפטרו אותו, אבל הוא
לא רצה למצוא לבחורה מישהו, הוא רצה אותה לעצמו. "אני חייב קצת זמן. היא לא
בחורה פשוטה שקל למצוא לה בן זוג. תנו לי זמן עד מחר ואמצא לה מישהו מתאים."
"דרך אגב," אמר המנהל, "תדע שגם
אני מילאתי את הטפסים. תבדוק, אולי אני אתאים לה." אמורו-מאצ'ו ראה על פניו
שהוא מתכוון לכך, שגם הוא נתפס בקסמיה של הבחורה. המזכיר כתב לאמורו פתק שבו הוא
הודיע שגם הוא רשום במאגר הבנים ושהוא מצפה שיבדקו גם את התאמתו לבחורה זו.
"אני אבדוק הכל עד מחר." אמר
אמורו-מאצ'ו. "בואו ניקח עוד מועמדת.
הפעם שגרה 'מועמד' פעלה יותר מהר ואחרי
שמונה-עשרה תמונות מחייה הפרטיים, שהיא האמינה שאין בהם שום פרטיות, בחורה נוספת
ניצבה על הקיר. גם הבחורה הזו הייתה מאוד יפה, אך אמורו-מאצ'ו רק בקושי התאהב בה
ולכן ישר ניגש למאגר המועמדים שהיה מונח על השולחן. הוא התחיל לנבור בו, מצא
תמונתו של המנהל ושל המזכיר – הוא לא היה זקוק להם בתור מתחריו על ליבה של מאיה,
לכן רצה לשדכם כמה שיותר מהר למישהי אחרת – לקח עוד שלוש תמונות שנראו לו
כמתאימות, והביא הכל למרכז השולחן. "הנה, תמסרו לה את הפרטים של חמשת
המועמדים האלו."
"פעלת מהר." התפלא המנהל.
"טוב, זו המקצוענות שלי." אמורו-מאצ'ו
היה יכול להיות גאה בתוצאה שהוא הציג, לו ראשו לא היה מלא בבחורה שהוא ראה קודם.
מאיה, לא סתם בחורה, מאיה - זה היה שמה, אי אפשר לשכוח אותו. הוא התחיל לחשוב על
הדרך לעשות הכל כדי שהיא תהיה שלו.
אחרי שאמורו-מאצ'ו יצא מישיבה בחדר השידוכים,
הוא הלך לקניון הווירטואלי, התיישב בבית קפה ה-'כאילו', הזמין משקה לא אמתי ונהנה
מהנוף המרהיב, שהשתקף דרך החלונות המדומים. כל זה היה אמור לעזור לו לחשוב על
הבעיה שהייתה בפניו – מה לעשות כדי שהבחורה תקבל כביכול את בן זוג המתאים, אך בעצם
היא תהיה עם אמורו-מאצ'ו. הוא לא היה יכול למצוא שום פתרון לכך, הרי בטוח שהיא
תרצה להיפגש עם בן זוגה מיד אחרי שתכיר אותו דרך המחשב. לאמורו-מאצ'ו לא היה שום
מוסג איך הוא בעצמו יוכל להשתתף בפגישה כזו. ועד שלא ימצא פתרון לבעיה, אין סיכוי
שהיא תמשיך אתו מעבר לפגישה אחת דרך האינטרנט.
אבל אז, מבטו נפל על לוח מודעות קטן שבתוך בית
הקפה. בלי לשים לב, אמורו קרא את דף עם הצעה: "להשכרת תא זכרון בצפון החדש של
מרכז המחשב" שמתחתיה הייה דף עם "זכרון בודד מחפש שותף/שותפה בלוח האם".
אחר כך עיניו גלשו אל מודעה על מכירת 2*(n-1) אלקטרונים משומשים,
ואחר כך הוא קרא על החכרת במחיר הנמוך ביותר בשוק של ערכת נושא "על
הירח" לחלונות שבע מאות. לבסוף הוא הגיע למודעה קטנטנה המודפסת על ניר שורות
צהוב: "דרושים מועמדים לניסוי של מרוץ נשיאותי באינטרנט. על התוכנות המועמדות
להיות בעלות וותק של לפחות שלוש שנים בבדיה ומשחק. למתאימות תינתן הזדמנות להשתתף
גם במרוץ הנשיאותי חוץ-מחשבי."
'רגע, רגע.' המחשבות התחילו לבעבע בראשו של
אמורו-מאצ'ו. 'יוצא שיש להם כאן אפשרות שתוכנות תשתתפנה במרוץ נשיאותי בחיים
אמתיים. כלומר הם יודעים איך להפוך אחד כמוני לבן אדם או משהו כזה... זה די
הגיוני, בעצם. הרי ידוע שאף נשיא הוא לא באמת אותה הדמות, שאותה הוא מגלם
בבחירות...'
אמורו חשב על אפשרות המתגבשת אצלו בראש – מאיה
תקבל מישהו לא מתאים לה, תיפגש אתו ותתאכזב ממנו. אולי אפילו אם זה יקרה עוד פעם
או פעמיים, ואז היא כבר לא תמהר להיפגש עם בן זוג תאורטי לפני שתכיר אותו לעומק,
מה שהכי טוב לעשות דרך האינטרנט. כך אמורו-מאצ'ו יוכל להופיע בפניה בדמות שהוא
יבחר ויוכל לגרום לה להתאהב בו. הוא יגרום לה להתאהב באישיותו וישכיח ממנה את
חשיבות המפגש הפיזי. בינתיים הוא ימצא – אפילו דרך ניצול ההזדמנות שבמודעה על
המרוץ הנסיוני לנשיאות – אפשרות להופיע בפניה בצורה ממשית. אמורו-מאצ'ו פתאום נזכר
שהוא שמע על ניתוחים להשתלת מוח – זו יכולה להיות הזדמנות טובה בשבילו להיכנס למוח
מלאכותי לפני שיושתל בבן-אדם ואז לשלוט באיש שבראשו הוא ישכון. אולי באמת זה מה
שעושים בתוכנה של מרוץ הנשיאותי. כל העניין הזה בהחלט שווה בדיקה מעמיקה.
אם כך, הוא חייב בינתיים למצוא למאיה מישהו
שממש לא מתאים לה. אמורו-מאצ'ו ידע את מי הוא יכול להציע לה - את דניאל, מפעיל
המחשב שלו. אמורו-מאצ'ו לגם מהכוס הלא אמתית את הקפה הווירטואלי, הרגיש איך שכאילו
הנוזל מתפשט בתוכו ומחדד את מחשבתו. עוד מעט הוא יחזור מהקניון לחדר השידוכים –
איזה מזל שמאצ'ו שבו 'השאיל' את מפתח הכניסה מהמזכיר – וירשום לה שנמצא בן-זוג
מתאים. כמובן שהוא ימסור את הפרטים של דניאל...
~*~*~
בזמן
שאמורו-מאצ'ו מחדד את תכניותיו, נחזור אלי - האיש, שאתם מכירים בתור שודד בנק. עוד
מעט הנסיעה שלי מגיעה ליעדה, אבל אתם כמעט ולא מכירים אותי. אז אולי זה הזמן המתאים
לתקן את המצב...
