החמצה

החמצה

פסיעה. . . ועוד פסיעה. . . ועוד פסיעה. . . ואין סוף לפסיעות. . . ראשי עטוף בצעיף-משי שחור, זרוע בנקבוביות שדרכן אני רואה את קהל המלווים הגדול. למרות החום הכבד, רבים באו. פניי לא נראות גם לאלה המתקרבים ללחוץ את ידי ולהביע השתתפות בצערי. אני פוסעת כשזרועי הימנית דבוקה לכתפה של כלתי, והשמאלית לזו של בתי. שתיהן ממררות בבכי. אני לא מצליחה. ידיהן החובקות את גבי דוחפות אותי קדימה בעקבות האלונקה שעליה מוטלת גווייתו של דויד, אישי מזה ארבעים ושלוש שנה.

בת עשרים הייתי כשהכרנו והוא בשלוש שנים בוגר ממני. "מתאגרף-מקצועי", כך הציגה אותו אחת מחברותיי. פניו הקשוחות וממדי גופו הענקיים הולידו פחדים בלבות רואיו, ודבק בו הכינוי "בריון". אכן הילכו אז שמועות על מעשי בריונות שמהם התפרנס. אך בי, פניו שהביעו מסתורין והיו אז היפות בעיר, וגופו שהיה אז מוצק, עוררו תשוקה. לא הפריעו לי שתיקותיו הארוכות ובחלוף שנתיים הייתי לו לאישה. לפני עשרים שנה לקה בלבו ולפני שנה וחצי נתגלה הסרטן במעיו. מאז הגוף החסון הצטמק ונבל.

ליד הקבר הכרוי שָׂרֵי-ממשלה ואלופי-צה"ל משבחים את תרומותיו לביטחון המדינה. בחוג המשפחה לא נהג לדבר על תפקידיו בשירותי הביטחון ולי ולילדים נודעו רק שברי דברים. עתה ניתנת לי ההזדמנות ללמוד על מעשיו בימים הרבים שנעדר מן הבית, אך אינני מסוגלת להתרכז. לעתים מזומנות, במיוחד כשהילדים היו בגיל ההתבגרות, המסתורין הזה הביא לוויכוחים בינם לבינו. ואני, למרות שלא הייתי בסוד פעילותו, נאלצתי להשלים בין הנצים. "אתה עוזב אותנו לימים שלימים", טענו כנגדו. והוא הצטדק בפניהם, "אבל אימא נותנת לכם את כל מה שאתם זקוקים לו". אך הצטדקותו לא נתקבלה על לבם והם המשיכו, "אימא נפלאה. אבל היא לא אבא". ההספדים נמשכים והקהל מאזין. כאן מחשבותיהם של המלווים נתונות למת. על מה יחשבו לאחר שיצאו מבית-הקברות? גם בתי וכלתי מאזינות להספדים ומביעות שביעות-רצון. "איזה גיבור היה אבא. ואנחנו רק מעט ידענו", בתי לוחשת לאוזני. "איש צנוע. אזרחי המדינה חייבים לו רבות. חבל שלא זכיתי להכירו כשהיה בשיא פועלו. כלל לא עלה על דעתי שמאחורי השתיקות המעצבנות מסתתר אדם עם פעילויות ביטחוניות רבות היקף", כלתי לוחשת לאוזני.

אילו היה רואה את הלוויה הגדולה, את המנהיגים ופשוטי-העם הרבים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון, היה מתמוגג. לאחר שנתגלה אצלו הסרטן וידע כי קצו קרב, אמר לי "את תופתעי מהלוויה הגדולה שתהייה". ייסוריו גדולים, כאביו חזקים, סבלו קשה מנשוא והמחשבות אודות הלוויה הגדולה המצפה לו, הביאו לו נחמה פורתא. "למה אתה חושב על מוות ולוויה? אני עושה הכל כדי שתבריא", אמרתי לו. והוא השיב, "אני מעריך את מסירותך. במשך כל השנים היא שהעניקה לי כוחות גם במרחקים. אבל קץ לכל דבר. גם לייסוריי יגיע הקץ, וכך לסבל שאת סובלת עמדי ממחלתי". כפי שהכרתיו, יותר מלשמוח על הלוויה הגדולה שחפץ בה, נשמתו וודאי דואגת עתה לעתידה בעולם הבא. האם לאחר שנה וחצי של ייסורי מחלת-הסרטן תזכה למנוחה בגן-עדן? או אולי תרחף בין להבות הגיהינום?  

במעמד הקבורה, כשהאלונקה מורמת אל מעל לקבר, והגוויה עוד מעט ותגלוש פנימה, המחשבות אודות יואב באות להטרידני. הקשר בינינו החל דרך האינטרנט לפני כשבע שנים, אך נפגשנו לראשונה רק בחלוף שנתיים, כשאני בת ששים והוא בן עשרים ושמונה. יואב, כיום מחשובי המשוררים הצעירים, אז משורר עלום ששיריו נדחו על ידי עורכי כתבי-העת, והוא פירסם אותם בפורום משוררים באינטרנט. כשנתיים קודם להיכרותנו החילותי לכתוב שירים והתחברתי לאותו פורום. את שיריו גיליתי בפורום עוד בטרם פגשתיו ונכבשתי. העזתי, ושיגרתי לו בדואר-אלקטרוני כל שיר משיריי בטרם פרסומו, לקבל ממנו את הערותיו. והוא תמיד היה נכון להדריכני. נעשיתי מכורה לתגובותיו וסגנוני הושפע מסגנונו. יואב היה אז סטודנט לפילוסופיה ולימים ההתכתבות שבינינו קיבלה ממד נוסף.

בהמלצתו של יואב, השתתפתי במפגשי קריאת-שירים על-ידי משוררים בתחילת-דרכם שהתקיימו מידי חודש באחד מבתי-הקפה שבעיר. שם ראיתיו לראשונה וסוף-סוף שמעתי את קולו של זה שבמשך שנתיים היינו מתקשרים כמעט מידי יום באינטרנט הדומם. לעומת הבס הכבד של דויד, קולו של יואב היה מצפצף בין סופרן לטנור. בערבי-הקריאה נהגנו לשבת ליד אותו השולחן ונתגלה לי אדם מחוספס, שונה לחלוטין מהעורך העדין של שיריי, הנזהר שביקורתו לא תפגע בי, גם כשהייתה קשה, או מהפילוסוף, המקפיד לנסח את רעיונותיו בלשון צחה. הוא היה גם שונה מיואב המשורר, המרחף בעולמות עליונים ומקפיד על כתיבה רהוטה. ועוד משהו, גיליתי איש-שיחה, להוט לספר על בנות-זוג בהווה ובעבר ומתעניין בזוגיות שלי. בכך היה שונה לחלוטין מדויד השתקן. משנסתיימה קריאת-השירים, היינו נשארים בבית-הקפה, מתבדחים על מעלליו בימי רווקותו, שאודותם נסחף לדבר בגילוי-לב ובהתלהבות שהדהימו אותי. "שאלת מהו הסקס האהוב עלי ביותר?" כלל לא שאלתי, אבל הנחתי לו לספר. "אני אוהב שהן יורדות ומוצצות. זהו הכיף הגדול ביותר. האם התנסית בזה?" לאחר שהשבתי בשלילה, אמר "יש לי כמה שירים במגירה על הנושא הזה. צריך אומץ לפרסמם. אבל זה יבוא". נדבקתי בהתלהבותו ולעתים מצאתי עצמי משוחחת עמו על חיי נישואיי. אף התוודיתי בפניו בקצת הומור ובקצת עצב שלמרות שנות נישואין רבות עדיין לא הייתי מודעת לסקס האהוב עליי.

מראהו של יואב היה כהיפוך לזה של דויד בצעירותו. יואב נמוך וצר, וגופו ללא שרירים. לעומת האף הסולד של דויד, אפו המגודל והמעוקם שולט נחרצות על שאר חלקי פניו. לעומת העיניים הכחולות והגדולות של דויד, עיניו חומות וקטנות, כמו מתביישות ומסתתרות בחוריהן. לא ראיתיו כגבר. גם עכברון כמותו זכה לאישה שבאותם ימים הייתה בהריון. כשהיה עומד על הדוכן וקורא, חולצתו הקמוטה עוררה גיחוכים. ברם, בתום כל מפגש ברור היה לנוכחים כי שיריו היו המשובחים מבין אלה שהוקראו. התגאיתי על שבחר לשבת לצדי במהלך הערב ועל שבסיומו לא נחפז להסתלק ולשוב אל אשתו.

גווייתו של דויד לבושת התכריכים הלבנים עדיין מונחת על האלונקה, ומחשבותיי שבות אליו ולמאמצים שהשקעתי שיהא לבושו מסודר. אלמלא הייתי קונה לו בגדים בהיעדרו, לא היו לו אלא מדי-שרות ומלבושי ספורט מרופטים מן הימים שהיה מתאגרף, שאותם שמר בקנאות. בתקופות שלא היה בחוץ לארץ, אנכי הייתי זו שדאגה שיחליף מידי יום את החולצות, הלבנים והגרביים. פעם העיר, "מכל מכריי אנכי היחיד שלובש תמיד חולצות מגוהצות". אמירתו זו זכורה לי היטב, מכיוון שלא היה מן המרבים להעיר. לא הייתי בטוחה אם התכוון לנזוף בי או להחמיא, ולא העזתי לשואלו, כי הוא ממילא היה מתחמק מהסבר.

שירתי עסקה באהבה. מיהו אותו גבר שאליו התכוונתי? דויד, שהכיר רק אחדים משיריי, האמין כי הוא הנו הגבר. אלא שאנכי התכוונתי לגבר אידיאלי היודע להעניק ולקבל אהבה. באחד הערבים, לאחר שקראתי שניים משיריי, רשות התגובה ניתנה ליואב. כשפיו נושק את המיקרופון, שאל "למי מכוונים שירייך?" עניתי שלבעלי הם מכוונים. "את משקרת", אמר בקול שהייתה בו מן הלגלגנות. "הם מכוונים אלי". התייחסתי להערתו כמחמאה, וצחקתי עם שאר הנוכחים.

באחד ממפגשי-הקריאה הזמינני לבוא לביתו ולהכיר את אשתו. קבענו שאבקרם ביום המחרת אחר-הצוהריים. משהגעתי, ציפתה לי הפתעה. "הלילה באו הצירים לאשתי", סיפר. "לקחתי אותה לבית-החולים ונולדה לנו בת. בואי אתי לבית-החולים ושם תכירי את אשתי. את מכוניתך תשאירי כאן".

בדרכנו לבית-החולים מצב רוחו היה מרומם. כרגיל, הפליג לנושאים האהובים עליו, הרפתקאות עם נשים בימי רווקותו, אהבותיהן החד-כיווניות והמציצות שהעניקו לאיברו. השתעשעתי ולא הבחנתי כי סטינו מן הדרך וכי הובלתי לחורש. כששמעתיו אומר "אני רוצה שתמצצי", גיליתי שחנינו בסבך עצים, מוסתרים מעין רואה. בתחילה סברתי כי דבריו נאמרו בצחוק, כהמשך לסיפורים שסיפר במהלך הנסיעה. סובבתי ראשי ממנו לעבר החלון בתקווה שיבין שאיני מרוצה מסוג זה של הומור. משחזר על דרישתו וקולו בוטה, פרצתי בבכי. "אל תעשי עצמך תמימה. מאז שהצטרפת לפורום המשוררים אני עוקב אחרי שירתך המלאה בתשוקות. למרות שבשיחותינו את משחקת את התמימה, אחת שכותבת שירי-חשק יודעת לרדת ולמצוץ לגבר". כשאמר דברים אלה, ידיו אחזו בראשי. לא הצלחתי להשתחרר ממנו כשאיבר ארוך ומוקשה חדר אל פי. השמיים כמו המטירו עלי זפת וגופרית. "שלא תוציאי אותו עד לטיפה האחרונה. שומעת? ותבלעי הכל", אמר בתקיפות כשידיו מטלטלות את ראשי. איברו התחפר במעמקי גרוני ונחנקתי. זה היה אונס. מעולם לא התנסיתי במשהו שכזה. והוא, בין הוראות שהנחית בקול תקיף, דיווח בקול רך על הנאתו. מששחרר את ראשי אמר, "רציתי שגם את תיהני. כמוני. מעולם לא היה לי כל כך טוב כמו ברגע שמילאתי את פיך ב'שפיך'. אל תהיי ברוגז. את ידידתי הקרובה שבכל אני משתף אותה. אשתי לא הזדיינה אתי כבר למעלה מחודשיים והייתי כלב מיוחם. אלמלא עזרת לי, הייתי מתפוצץ כאן לעינייך".

"גרמת לי לבגוד בבעלי", הטחתי בפניו ובכיתי.

"שטויות. את לא בגדת בבעלך", נזף בי. "בגידה זה בסך הכל עניין של הרגשה. אם מישהו חייב להרגיש כי בגד באישתו, הרי זה אני. ואינני מרגיש כך. בסך-הכל אוננתי, דבר מקובל בין גברים, רווקים ונישואים. את עזרת לי לאונן. זה הכל. הייתי יכול לעשות את זה בעצמי. לא עשינו אהבה, אלא נהגנו כידידים. אין לי רגשות אהבה כלפייך. רק ידידות עם אישה מבוגרת. אני לא מרגיש שבגדתי באשתי".

"החזר אותי למכוניתי", התחננתי משום שהיה לי ברור כי באותו אחר-הצוהריים לא אהיה מסוגלת להתייצב בפני אשתו. משהמכונית יצאה מהחורש הבחנתי שאנו ממשיכים בכיוון בית-החולים. "קח  אותי למכוניתי", צעקתי לעברו.

"מאמי! אני ממהר להגיע לבית-החולים כי אשתי מחכה לי ויושבת על סיכות", התנצל וליד תחנת אוטובוסים הניח לי לצאת מהמכונית.

נכלמת ומושפלת מהאונס ובושה בעיניי שאדמו מבכי, שוטטתי ברחובות. נכנסתי לחנויות שמעולם לא ביקרתי ובזבזתי כסף רב בקניית מוצרים שלעולם לא אזדקק. שבתי לביתי בשעת לילה מאוחרת. דויד, שבהיעלמותי כלל לא מצא לנכון לחפשני, היה שקוע בשינה עמוקה ואני הייתי זקוקה לו. לא היה לי ברור לשם מה אני זקוקה לו. האם התכוונתי ליידעו על כך שאשתו נאנסה? האם היה מסכים לי שנאנסתי שלא באשמתי? האם היה מסכים ליואב שבסך-הכל סייעתי לו לאונן, מה שנראה לי כשטות-גמורה? חששתי שמא דויד, גם לכשיהיה מודע לדבר, כלל לא יזדעזע מאונס אישתו. ואולי מהידיעה שאישתו נאנסה דווקא יתמלא ברוח-קרב, כמו בימים שהיה מתאגרף, והוא ירסק את גופו של יואב, ובכך ינקום את נקמתי?

נצמדתי למיטה מתבוננת בענק שהיה שרוע עליה. למרות השנים שחלפו והקמטים שנחרטו, הפנים מקרינות המסתורין נותרו יפות להפליא. "דויד", אמרתי בקול רם, "אני לא זוכרת שאי-פעם באת אלי בדרישה כלשהי. אני גם לא זוכרת שאי-פעם ביקשת ממני משהו. מה שנתתי לך, מה שעשיתי עבורך או קניתי למענך, אף-פעם לא ידעתי אם היית מרוצה. לא התלוננת אך גם לא שיבחת". למרות צעקותיי, הוא לא התעורר. אצבעותיי נגעו באיברו הגברי. התאכזבתי משום שלא התקשה. רציתי להכניסו אל פי, אילו רק ביקש. אלא שאז כבר היה חולה בלבו ונוטל תרופות המחלישות את כוח-הגברא. נשכבתי לצדו מנסה לחבקו, אך הוא ממשיך בשנתו, היפנה לי עורף והתרחק. לא הופתעתי. בעבר כבר הסביר לי אי-אלו פעמים שכמתאגרף בדימוס, גופו, שהורגל למגעים אלימים, נרתע מדגדוגים שבמגעים עדינים. לכן היינו מסתפקים במגעים נקודתיים שלאחריהם היה נרדם. ואני הייתי בטוחה כי כך נוהגים כל הגברים.

קמתי מן המיטה והתיישבתי אל מול המחשב. בדואר האלקטרוני המתינה הודעה מיואב. "עברתי על שירך החדש. יש לי המון הערות. אם ברצונך לקבלן, בואי בשלוש אחר-הצוהריים". אפילו ברמז לא התנצל. פתאום חל בי מהפך בלתי צפוי ובראשי עלתה המחשבה שהייתי מוחלת לו אילו היה כותב במייל אותן מילים שהשמיע לאחר ששחרר את ראשי. פתאום היה לי ברור שלמרות ההשפלה שהמיט עליי, ידידותו חשובה לי. רציתי לבשרו על כך, וכבר הייתי ליד הטלפון ואצבעותיי מתהדקות ללחצני הספרות. אך משהגעתי לספרה האחרונה נעצרתי, משום השעה המאוחרת ואולי משום הבושה.

שבתי למיטה אך שנתי נדדה. אני מלטפת את שער ראשו הלבן של בעלי, ונדמה לי שאני נוגעת בקרניים ארוכות שצימחתי לו. אמנם יואב, לפני שהסתלקתי ממכוניתו, ניסה לשכנעני שזה לא היה מעשה אהבה בין מאהב לאהובתו, אלא אוננות. הוא אונן ואני כידידתו המבוגרת סייעתי לכך. ולכן אין זה בגדר בגידה. אלא שנימוקיו נראו לי פסולים. מהו הקשקוש שלא בגדתי? הרי הבאתי אותו לסיפוק והוא אינו בעלי. לא הייתי צריכה לעלות למכוניתו. למה לא זכרתי שבמפגש-המשוררים  שהייה חודש אחד לפני כן, התוודה שמטעמי הריון אשתו מתנזרת ממנו? היה עלי אפוא לחשוש שבהסכמתי לנסוע במכוניתו אותתי כי התרתי לו לנהוג בי כפי שנהג. ואולי בתת-מודע רציתי לגמול לידיד מיוחד זה על הידידות שהעניק לי?

ידידות בין גבר לאישה. עד להיכן תגיע, ובמיוחד כשביניהם קיים פער גילים? ידידות ואהבה. מהו קו הגבול ביניהם? חוט דק שבזמן סחף עלול להיקרע. ידידות ותשוקה. האם האחרונה יכולה להתעורר בין ידידים? מה קורה אם התשוקה מתעוררת אצל האחד ולא אצל השני? האם גם השני חייב להתמסר לתשוקה? גוף רעיה וגוף ידידה. מהו המבדיל ביניהן? בסיום מפגשי קריאת-השירים יואב נהג לשאול את השאלות הללו והיינו דנים בהן גם אחרי שננעלו שערי בית הקפה, כשליווה אותי למכוניתי. רק לאחר שעת-חצות היינו נפרדים ובלית ברירה הדיון היה נימשך בדואר-האלקטרוני. דויד מעולם לא שם לב שמערבי-קריאת-השירים הייתי חוזרת בשעה כה מאוחרת.

לפנות בוקר נתבהר הערפל שבראשי. הבנתי שהחוט הדק שהיווה קו-גבול בין ידידותו של יואב ואהבתו אליי, נקרע. ואז עלה בלבי הרהור שבסך הכל זה לא היה כל כך נורא, וכי בעצם המעשה הזה הוכיח לי שאני לא רק ידידתו, אלא גם אישה נחשקת. מהשיחות הגלויות שהיו בינינו יואב היה מודע לכך שהייתי זקוקה לתחושה זו.

כשדויד קם בבוקר והכין עצמו ללכת למקום עבודתו, עשיתי עצמי כישנה, כי לא רציתי לשוחח עמו. ממילא לא היה מנסה לברר היכן התעכבתי בלילה הקודם ומדוע לא הודעתי על התעכבותי. וכך החמצתי כוס קפה מהביל שהיה מגיש לי למיטה באותם בקרים כשנמצא בבית. קמתי רק לאחר שהסתלק. ראשי היה סחרחר וטלפנתי למקום עבודתי להודיע על היעדרותי מסיבות מחלה. אחר כך טלפנתי למקום עבודתו של יואב בתקווה לשוב ולשמוע מפיו אותן מילים שאמר כששחרר את ראשי. ענתה לי אחת העובדות והודיעה שיצא לסידורים הקשורים ללידת בתו. כעבור שעה שוב ענתה אותה עובדת. היעדרותו מן המשרד הייתה לי כאות משמיים שלא לחפשו. ולמרות הלבטים, בשעה היעודה התייצבתי בביתו באמתלה לקבל את הערותיו. "נרד למכוניתי", הזדרז לומר. "שם הן מונחות".

"וכי עולה בדעתך שאחרי כל מה שהתרחש אתמול אצטרף אליך למכוניתך?" שאלתי, ביודעי כי פי לא היה עם לבי.

"וכי עולה בדעתך שנישאר בדירה ללא נוכחות אנשים נוספים? אם יקרה בינינו משהו בין ארבעה כתלים, זה יהיה הרבה יותר רציני מסתם אוננות תמימה. זו תהייה בגידה, שלך בבעלך ושלי באישתי. לא מוכן לזה".

הדף שהגיש לי היה מלא בהערות בכמות שלא הייתה כמותה עד כה, והיה לי ברור שסוג היחסים החדש עם יואב, במידה ויימשך,  ייתרום לאיכויות שירתי. אלא שללא הסבריו לא הייתי מסוגלת להבין למה נתכוון בהערותיו. להסתיר ממנו את התשוקה שהתעוררה בי, אמרתי "מה לא אעשה למען שיריי? אפילו אסתכן ואסע עמך במכוניתך לבית-החולים, ומשם אחזור באוטובוס". במהלך הנסיעה הקשבתי להערותיו, שאכן הייתה בהן תרומה גדולה לשיפוץ השיר, ולא הבחנתי כי שבנו לחורש שבו היינו ביום האתמול. עדיין המשכנו לדון בהערותיו כשנטל את ידי. הייתה זו נטילה רכה שגרמה לנעימות שלכמותה התגעגעתי. "עומד לי", אמר. כוונתו הייתה ברורה.

"אני היא הגורם", הזדרזתי להגיב במקצת התנשאות.

"כן", השיב, והיינו מחייכים זה לזו.

"ואני אישה בת ששים", אמרתי בהיסוס.

"מאמי!" פנה אליי ובקולו רוך מתעתע. "מדוע את מוטרדת מגילך הביולוגי? אותי הוא לא מעניין. אני מתייחם מנשיותך ומהסקס שאת מקרינה בנוכחותך ובשירייך". רגע נדמה לי שהוא מבטא איפוק וכוח ורגע שני הוא נשמע כאדם מתחנן. דיבר והפשיל מכנסיו. "זקנה תהיי אצל בעלך. בחברתי את נערה צעירה. ושכזאת, הרי את משתגעת לגעת בזין עומד".

במהרה מצאתי עצמי משתעשעת עם אותו איבר שביום האתמול היה בפי. בכל אותה עת ידו של יואב לא הניחה מידי, ומגעו שהיו בו בבת-אחת גם עדינות וגם תקיפות, הביא לרטט שהתפשט בכל גופי. לא חדל מלשבח את מעשי אצבעותיי ובלעתי בערגה את שבחיו. ליואב איבר חם ומלא באון ואני מתפעמת מתגובותיו למגעיי. לעומתו, זה של דויד כלל לא הגיב למגעיי בלילה האחרון ונותר רפוי. כששידלני להכניסו אל פי, לאחר היסוסים שנתלוותה אליהם תחושה נעימה של אישה נחשקת, נעניתי לו. משהכריז על התענגותו, הרגשתי כנערת בית-ספר המתפתה לנער מבוגר ובעל ניסיון.

כל אותו ערב חדוות-הנעורים שנמלאתי בה, לא התפוגגה. כשצעדתי ברחוב, נדמה היה לי שאני מרקדת ושכל מי שבא לקראתי מחייך אלי בטוב-לב. נדמה היה לי שאני לוקחת חלק במופע באלט ענקי. אני בלרינה המחוללת בתפקיד הנסיכה שכל אזרחי המדינה כורעים על ברכיהם כשהיא חולפת על פניהם. עליצותי נמשכה גם לאחר שובי לביתי, כשישבתי עם דויד לסעודת הערב. קיוויתי שיחוש בחדוות הנעורים שפקדה אותי, אבל זה לא קרה. אוי דויד, דויד. היכן היו אז חושיך?

כשנפגשנו ביום המחרת, התנצל על שזמנו קצר מכדי שנספיק להמשיך ולדון בשירי. באותו אחר-צוהריים היה עליו להוציא את אשתו והתינוקת מבית-החולים. ובכל זאת לא וויתר על החנייה בין עצי החורש. ושוב המעשים שעשינו ויותר מכך מחמאותיו, מילאוני בחדוות-נעורים. 

ליד תחנת האוטובוסים, לפני שיצאתי ממכוניתו, שאלתי, "אינני מבינה איך עשיתי לך כל כך טוב. בסך הכל אצבעותיי שיחקו קצת באחד מאיברי גופך וקצת מצצתי אותו. מדוע היה לך כל כך טוב?"

"לא יודע להסביר. זוהי עובדה! היה לי טוב". משהתעקשתי לקבל הסבר, הוסיף, "מציע כי תקראי בספר העוסק באנטומיה של האהבה. שם תמצאי הסבר. אין כאן נסים. לכל הגברים ישנה אותה מערכת עצבים. אצל כולם זה כך. כולם נהנים וזה מוסבר בספרים".

"מבעלי אף פעם לא שמעתי כי הוא נהנה כמוך", השבתי.

"בחושך אי אפשר ליהנות. גבר נורמאלי מתפאר להראות לבת-זוגו כשהאיבר שלו ארוך. זהו חלק חשוב בהנאה. אבל דויד שלך בכלל לא מעוניין בזה. כך בעצמך סיפרת", אמר.

באותו ערב קניתי ספר עב-כרס בשפה האנגלית על אנטומית האהבה של הגבר והתחלתי קוראה בו. זה היה ספר מקצועי והתקשיתי בהבנת הנקרא. דויד הבחין בכך שהייתי שקועה בספר. הסתכל בשער אך לא דפדף בו. נשאר באדישותו ושב לטלוויזיה, ולא התעניין מדוע אני קוראה בו. למחרת, כשסיפרתי ליואב, הגיב בצחוק רם. "גם בזה את מתנהגת כילדה והוא כגולם. אדם מבוגר מבדיל בין ספר פופולארי לבין ספר מקצועי. וגבר נורמאלי כשמגלה ספר שכזה אצל אישתו, מקנא לה. ובכלל, מדוע את צריכה להתעמק? נהנים? טוב לי? זהו".

תשובתו לחלוטין לא סיפקה אותי. "אני חייבת להבין מדוע זה עושה לך טוב. אני חייבת לנתח את זה בניתוח יסודי, כמו הייתה זו עבודה מדעית. רק כשאבין, גם לי יהיה טוב. וזה הרי חשוב לך, כך טענת".

"התייחסי להנאותיי כאל שיר", השיב. "שיר טוב מביע רגשות, התרגשויות, תקוות, אבל המשורר איננו מתחייב שדבריו יובנו. כשאני מספר לך על הנאותיי, זה כאילו שאני קורא באוזנייך שיר חדש".

בחלוף חודשיים, בעזרתו של יואב ומהקריאה היומיומית בספר עב-הכרס, הייתי בקיאה באנטומית האהבה של הגוף הגברי. ידעתי אלו מאיבריו ושריריו יתעוררו למגע ידיי ושפתיי ואלו סתם ייהנו לדבוק בבשרי. ואף בגופי גליתי אזורים רגישים למגעיו של יואב. כבר לא נזדקקתי לדפים מלאים בהערותיו לשיריי כדי לחוש שהוא מתמסר לי, וחדלתי לכתוב שירים.

לאחר שכבר השכלתי, באה במפתיע פגישתנו האחרונה. הגעתי בשעה היעודה. יואב היה עומד על מדרכת הרחוב לצד הפשפש המוביל לחצר בית-מגוריו. החיוך, שבו קידם אותי במשך החודשיים, לא היה על פניו. משהו קרה לילדה? "לא. עם הילדה הכל בסדר", הסביר. "אתי משהו לא בסדר. בואי למכונית".

"לא כתבתי לך מייל בנדון כי חשבתי שמוטב להסביר את העניין בארבע עיניים", אמר כשישב אל מול ההגה ואני לימינו, ודבריו נקטעו מעת לעת. "עלינו להפסיק! . . . אסור להמשיך! . . . אני אוהב אותך. . . זה קרה לי ושלמותה של משפחתי בסכנה. אמש נוכחתי בזה. . . אחרי חמישה חודשים הרופאה הרשתה לאשתי לחדש חיי מין. ניסינו וזה לא הלך. . .הזין לא התקשה. . . חיבוקים, לטיפות, נשיקות, ליקוקים. . . לא עזר. . . כל הזמן היית בינינו. . . אני חושק בך. . . רוצה אותך. . . זקוק לפה שלך. . . גם למילים שיוצאות ממנו. אני זקוק לחברתך, שתשבי לידי ותקשיבי להתפלספויות שלי, וכמשוררת תוכיחי כי שיריי הם הטובים בין אלה הנכתבים כיום. אבל האישה ההיא שלמעלה, היא שהביאה את בתי לעולם".

בביתי המתין מייל מיואב ובו נכתב, "חייב להתוודות בפנייך! משנות נעוריי מציצות הן הפנטזיה שלי, ואף אישה לא הסכימה לכך, כולל אשתי. כל סיפוריי על הנשים שמצצו לי היו שקרים. את הנך היחידה שהשקתה אותי בחוויה הזאת. ועוד משהו. מיום שהתחלת לפרסם את שירי-התשוקה שלך בפורום המשוררים, האמנתי שאותך אצליח לשכנע שתמצצי לי. עדיין לא ידעתי שום פרטים עלייך, ובכל זאת הייתה לי התחושה הזאת. וכל שעשיתי כדי להעמיק את הקשר בינינו, נעשה למטרה זו. ומשהתגשמה הפנטזיה . . .".

עניתי לו במייל. "שני גברים פגשתי בחיי. את הראשון הכרתי כשהייתי בת עשרים, והוא ענק יצוק פלדה, רחב כתפיים, שרירי ויפה פנים. מראהו כבש לבבות נשים ולבו רחק מהן. העדיף להתאגרף עם גברים. לא השכלתי לחוות את גודש הגבריות שבגופו כי הוא מדוגדג ואינו מניח לי ללטפו, לגפף את איבריו ושריריו, למצוץ את פטמותיו ואת אוזניו ולהרוותו בנשיותי. את השני הכרתי כשהייתי בת ששים. קטן, צמוק ופניו דוחות נשים. אך לבו אליהן. בא אלי בכפיה, אבל השמיע זמירות אהבתו וביקשני לשיר מזמורי אהבתי. מגופו חסר הסממנים הגבריים למדתי מהי גבריות ואותו הרוויתי בנשיותי. ואף שלא חדר לתוכי, כי כך האמנו שאיננו בוגדים איש בבן-זוגו, בזכותו חוויתי אורגזמות. אינני מצטערת על הפרידה ממך. כך זה צריך להיות. אני כואבת את ההחמצה של חיי. נישאתי לאדם שגופו היה פאר היצירה הגברית ולא ניתן לי ליהנות מגופו המושלם. אלא שרק לאחר שחוויתי את גבריותך נתברר לי מהו שהחמצתי בחיי". זה היה המייל האחרון ששלחתי ליואב. גם שירים חדלתי לכתוב כי כבר לא נמצא מי שיעודדני לכך.

אני מתעוררת ומגלה כי אני שוכבת על ספסל בפינה מוצלת בבית הקברות. לצדי בתי, כלתי, שניים מנכדיי ועוד מישהו, כנראה חובש של מגן-דוד-אדום, שמחזיק בידיו שקית עם נוזל עירוי שממנו משתלשלת צינורית וקצהה בוריד של ידי. "כמה טוב שהתעוררת, אימא. כבר חששתי שתהיינה לנו שתי קבורות ביום אחד", שמעתי את בתי. "התעלפת, ונאלצנו להשכיבך כאן ולהזעיק מגן-דוד-אדום. זה קרה כשהטמינו את אבא בקבר".

"איך את מרגישה? האם הוטב לך?" שאלה כלתי. חשתי עצמי חלשה מכדי לענות תשובה מפורטת והסתפקתי באמירת המילה "כן". כלתי המשיכה "החובש טוען שעלייך לשכב וכי יש להמשיך ולערותך בנוזלים. כשתרגישי חזקה ומסוגלת לנסוע הביתה, ניקח אותך באמבולנס. מחכים לך שבעת ימי האבלות הקשים. בטוחתני כי רבים יבואו לנחמך, כל אלה שלא עשו זאת בטרם התעלפת".

החמצה

פסיעה, ועוד פסיעה, ועוד פסיעה. . . ואין סוף לפסיעות. . . ראשי עטוף בצעיף-משי שחור, זרוע בנקבוביות שדרכן אני רואה את קהל המלווים הגדול. למרות החום הכבד, רבים באו. פניי לא נראות גם לאלה המתקרבים ללחוץ את ידי ולהביע השתתפות בצערי. אני פוסעת כשזרועי הימנית דבוקה לכתפה של כלתי, והשמאלית לזו של בתי. שתיהן ממררות בבכי. אני לא מצליחה. ידיהן החובקות את גבי דוחפות אותי קדימה בעקבות האלונקה שעליה מוטלת גווייתו של דויד, אישי מזה ארבעים ושלוש שנה.

בת עשרים הייתי כשהכרנו והוא בשלוש שנים בוגר ממני. "מתאגרף-מקצועי", כך הציגה אותו אחת מחברותיי. פניו הקשוחות וממדי גופו הענקיים הולידו פחדים בלבות רואיו, ודבק בו הכינוי "בריון". אכן הילכו אז שמועות על מעשי בריונות שמהם התפרנס. אך בי, פניו שהביעו מסתורין והיו אז היפות בעיר, וגופו שהיה אז מוצק, עוררו תשוקה. לא הפריעו לי שתיקותיו הארוכות ובחלוף שנתיים הייתי לו לאישה. לפני עשרים שנה לקה בלבו ולפני שנה וחצי נתגלה הסרטן במעיו. מאז הגוף החסון הצטמק ונבל.

ליד הקבר הכרוי שָׂרֵי-ממשלה ואלופי-צה"ל משבחים את תרומותיו לביטחון המדינה. בחוג המשפחה לא נהג לדבר על תפקידיו בשירותי הביטחון ולי ולילדים נודעו רק שברי דברים. עתה ניתנת לי ההזדמנות ללמוד על מעשיו בימים הרבים שנעדר מן הבית, אך אינני מסוגלת להתרכז. לעתים מזומנות, במיוחד כשהילדים היו בגיל ההתבגרות, המסתורין הזה הביא לוויכוחים בינם לבינו. ואני, למרות שלא הייתי בסוד פעילותו, נאלצתי להשלים בין הנצים. "אתה עוזב אותנו לימים שלימים", טענו כנגדו. והוא הצטדק בפניהם, "אבל אימא נותנת לכם את כל מה שאתם זקוקים לו". אך הצטדקותו לא נתקבלה על לבם והם המשיכו, "אימא נפלאה. אבל היא לא אבא". ההספדים נמשכים והקהל מאזין. כאן מחשבותיהם של המלווים נתונות למת. על מה יחשבו לאחר שיצאו מבית-הקברות? גם בתי וכלתי מאזינות להספדים ומביעות שביעות-רצון. "איזה גיבור היה אבא. ואנחנו רק מעט ידענו", בתי לוחשת לאוזני. "איש צנוע. אזרחי המדינה חייבים לו רבות. חבל שלא זכיתי להכירו כשהיה בשיא פועלו. כלל לא עלה על דעתי שמאחורי השתיקות המעצבנות מסתתר אדם עם פעילויות ביטחוניות רבות היקף", כלתי לוחשת לאוזני.

אילו היה רואה את הלוויה הגדולה, את המנהיגים ופשוטי-העם הרבים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון, היה מתמוגג. לאחר שנתגלה אצלו הסרטן וידע כי קצו קרב, אמר לי "את תופתעי מהלוויה הגדולה שתהייה". ייסוריו גדולים, כאביו חזקים, סבלו קשה מנשוא והמחשבות אודות הלוויה הגדולה המצפה לו, הביאו לו נחמה פורתא. "למה אתה חושב על מוות ולוויה? אני עושה הכל כדי שתבריא", אמרתי לו. והוא השיב, "אני מעריך את מסירותך. במשך כל השנים היא שהעניקה לי כוחות גם במרחקים. אבל קץ לכל דבר. גם לייסוריי יגיע הקץ, וכך לסבל שאת סובלת עמדי ממחלתי". כפי שהכרתיו, יותר מלשמוח על הלוויה הגדולה שחפץ בה, נשמתו וודאי דואגת עתה לעתידה בעולם הבא. האם לאחר שנה וחצי של ייסורי מחלת-הסרטן תזכה למנוחה בגן-עדן? או אולי תרחף בין להבות הגיהינום?  

במעמד הקבורה, כשהאלונקה מורמת אל מעל לקבר, והגוויה עוד מעט ותגלוש פנימה, המחשבות אודות יואב באות להטרידני. הקשר בינינו החל דרך האינטרנט לפני כשבע שנים, אך נפגשנו לראשונה רק בחלוף שנתיים, כשאני בת ששים והוא בן עשרים ושמונה. יואב, כיום מחשובי המשוררים הצעירים, אז משורר עלום ששיריו נדחו על ידי עורכי כתבי-העת, והוא פירסם אותם בפורום משוררים באינטרנט. כשנתיים קודם להיכרותנו החילותי לכתוב שירים והתחברתי לאותו פורום. את שיריו גיליתי בפורום עוד בטרם פגשתיו ונכבשתי. העזתי, ושיגרתי לו בדואר-אלקטרוני כל שיר משיריי בטרם פרסומו, לקבל ממנו את הערותיו. והוא תמיד היה נכון להדריכני. נעשיתי מכורה לתגובותיו וסגנוני הושפע מסגנונו. יואב היה אז סטודנט לפילוסופיה ולימים ההתכתבות שבינינו קיבלה ממד נוסף.

בהמלצתו של יואב, השתתפתי במפגשי קריאת-שירים על-ידי משוררים בתחילת-דרכם שהתקיימו מידי חודש באחד מבתי-הקפה שבעיר. שם ראיתיו לראשונה וסוף-סוף שמעתי את קולו של זה שבמשך שנתיים היינו מתקשרים כמעט מידי יום באינטרנט הדומם. לעומת הבס הכבד של דויד, קולו של יואב היה מצפצף בין סופרן לטנור. בערבי-הקריאה נהגנו לשבת ליד אותו השולחן ונתגלה לי אדם מחוספס, שונה לחלוטין מהעורך העדין של שיריי, הנזהר שביקורתו לא תפגע בי, גם כשהייתה קשה, או מהפילוסוף, המקפיד לנסח את רעיונותיו בלשון צחה. הוא היה גם שונה מיואב המשורר, המרחף בעולמות עליונים ומקפיד על כתיבה רהוטה. ועוד משהו, גיליתי איש-שיחה, להוט לספר על בנות-זוג בהווה ובעבר ומתעניין בזוגיות שלי. בכך היה שונה לחלוטין מדויד השתקן. משנסתיימה קריאת-השירים, היינו נשארים בבית-הקפה, מתבדחים על מעלליו בימי רווקותו, שאודותם נסחף לדבר בגילוי-לב ובהתלהבות שהדהימו אותי. "שאלת מהו הסקס האהוב עלי ביותר?" כלל לא שאלתי, אבל הנחתי לו לספר. "אני אוהב שהן יורדות ומוצצות. זהו הכיף הגדול ביותר. האם התנסית בזה?" לאחר שהשבתי בשלילה, אמר "יש לי כמה שירים במגירה על הנושא הזה. צריך אומץ לפרסמם. אבל זה יבוא". נדבקתי בהתלהבותו ולעתים מצאתי עצמי משוחחת עמו על חיי נישואיי. אף התוודיתי בפניו בקצת הומור ובקצת עצב שלמרות שנות נישואין רבות עדיין לא הייתי מודעת לסקס האהוב עליי.

מראהו של יואב היה כהיפוך לזה של דויד בצעירותו. יואב נמוך וצר, וגופו ללא שרירים. לעומת האף הסולד של דויד, אפו המגודל והמעוקם שולט נחרצות על שאר חלקי פניו. לעומת העיניים הכחולות והגדולות של דויד, עיניו חומות וקטנות, כמו מתביישות ומסתתרות בחוריהן. לא ראיתיו כגבר. גם עכברון כמותו זכה לאישה שבאותם ימים הייתה בהריון. כשהיה עומד על הדוכן וקורא, חולצתו הקמוטה עוררה גיחוכים. ברם, בתום כל מפגש ברור היה לנוכחים כי שיריו היו המשובחים מבין אלה שהוקראו. התגאיתי על שבחר לשבת לצדי במהלך הערב ועל שבסיומו לא נחפז להסתלק ולשוב אל אשתו.

גווייתו של דויד לבושת התכריכים הלבנים עדיין מונחת על האלונקה, ומחשבותיי שבות אליו ולמאמצים שהשקעתי שיהא לבושו מסודר. אלמלא הייתי קונה לו בגדים בהיעדרו, לא היו לו אלא מדי-שרות ומלבושי ספורט מרופטים מן הימים שהיה מתאגרף, שאותם שמר בקנאות. בתקופות שלא היה בחוץ לארץ, אנכי הייתי זו שדאגה שיחליף מידי יום את החולצות, הלבנים והגרביים. פעם העיר, "מכל מכריי אנכי היחיד שלובש תמיד חולצות מגוהצות". אמירתו זו זכורה לי היטב, מכיוון שלא היה מן המרבים להעיר. לא הייתי בטוחה אם התכוון לנזוף בי או להחמיא, ולא העזתי לשואלו, כי הוא ממילא היה מתחמק מהסבר.

שירתי עסקה באהבה. מיהו אותו גבר שאליו התכוונתי? דויד, שהכיר רק אחדים משיריי, האמין כי הוא הנו הגבר. אלא שאנכי התכוונתי לגבר אידיאלי היודע להעניק ולקבל אהבה. באחד הערבים, לאחר שקראתי שניים משיריי, רשות התגובה ניתנה ליואב. כשפיו נושק את המיקרופון, שאל "למי מכוונים שירייך?" עניתי שלבעלי הם מכוונים. "את משקרת", אמר בקול שהייתה בו מן הלגלגנות. "הם מכוונים אלי". התייחסתי להערתו כמחמאה, וצחקתי עם שאר הנוכחים.

באחד ממפגשי-הקריאה הזמינני לבוא לביתו ולהכיר את אשתו. קבענו שאבקרם ביום המחרת אחר-הצוהריים. משהגעתי, ציפתה לי הפתעה. "הלילה באו הצירים לאשתי", סיפר. "לקחתי אותה לבית-החולים ונולדה לנו בת. בואי אתי לבית-החולים ושם תכירי את אשתי. את מכוניתך תשאירי כאן".

בדרכנו לבית-החולים מצב רוחו היה מרומם. כרגיל, הפליג לנושאים האהובים עליו, הרפתקאות עם נשים בימי רווקותו, אהבותיהן החד-כיווניות והמציצות שהעניקו לאיברו. השתעשעתי ולא הבחנתי כי סטינו מן הדרך וכי הובלתי לחורש. כששמעתיו אומר "אני רוצה שתמצצי", גיליתי שחנינו בסבך עצים, מוסתרים מעין רואה. בתחילה סברתי כי דבריו נאמרו בצחוק, כהמשך לסיפורים שסיפר במהלך הנסיעה. סובבתי ראשי ממנו לעבר החלון בתקווה שיבין שאיני מרוצה מסוג זה של הומור. משחזר על דרישתו וקולו בוטה, פרצתי בבכי. "אל תעשי עצמך תמימה. מאז שהצטרפת לפורום המשוררים אני עוקב אחרי שירתך המלאה בתשוקות. למרות שבשיחותינו את משחקת את התמימה, אחת שכותבת שירי-חשק יודעת לרדת ולמצוץ לגבר". כשאמר דברים אלה, ידיו אחזו בראשי. לא הצלחתי להשתחרר ממנו כשאיבר ארוך ומוקשה חדר אל פי. השמיים כמו המטירו עלי זפת וגופרית. "שלא תוציאי אותו עד לטיפה האחרונה. שומעת? ותבלעי הכל", אמר בתקיפות כשידיו מטלטלות את ראשי. איברו התחפר במעמקי גרוני ונחנקתי. זה היה אונס. מעולם לא התנסיתי במשהו שכזה. והוא, בין הוראות שהנחית בקול תקיף, דיווח בקול רך על הנאתו. מששחרר את ראשי אמר, "רציתי שגם את תיהני. כמוני. מעולם לא היה לי כל כך טוב כמו ברגע שמילאתי את פיך ב'שפיך'. אל תהיי ברוגז. את ידידתי הקרובה שבכל אני משתף אותה. אשתי לא הזדיינה אתי כבר למעלה מחודשיים והייתי כלב מיוחם. אלמלא עזרת לי, הייתי מתפוצץ כאן לעינייך".

"גרמת לי לבגוד בבעלי", הטחתי בפניו ובכיתי.

"שטויות. את לא בגדת בבעלך", נזף בי. "בגידה זה בסך הכל עניין של הרגשה. אם מישהו חייב להרגיש כי בגד באישתו, הרי זה אני. ואינני מרגיש כך. בסך-הכל אוננתי, דבר מקובל בין גברים, רווקים ונישואים. את עזרת לי לאונן. זה הכל. הייתי יכול לעשות את זה בעצמי. לא עשינו אהבה, אלא נהגנו כידידים. אין לי רגשות אהבה כלפייך. רק ידידות עם אישה מבוגרת. אני לא מרגיש שבגדתי באשתי".

"החזר אותי למכוניתי", התחננתי משום שהיה לי ברור כי באותו אחר-הצוהריים לא אהיה מסוגלת להתייצב בפני אשתו. משהמכונית יצאה מהחורש הבחנתי שאנו ממשיכים בכיוון בית-החולים. "קח  אותי למכוניתי", צעקתי לעברו.

"מאמי! אני ממהר להגיע לבית-החולים כי אשתי מחכה לי ויושבת על סיכות", התנצל וליד תחנת אוטובוסים הניח לי לצאת מהמכונית.

נכלמת ומושפלת מהאונס ובושה בעיניי שאדמו מבכי, שוטטתי ברחובות. נכנסתי לחנויות שמעולם לא ביקרתי ובזבזתי כסף רב בקניית מוצרים שלעולם לא אזדקק. שבתי לביתי בשעת לילה מאוחרת. דויד, שבהיעלמותי כלל לא מצא לנכון לחפשני, היה שקוע בשינה עמוקה ואני הייתי זקוקה לו. לא היה לי ברור לשם מה אני זקוקה לו. האם התכוונתי ליידעו על כך שאשתו נאנסה? האם היה מסכים לי שנאנסתי שלא באשמתי? האם היה מסכים ליואב שבסך-הכל סייעתי לו לאונן, מה שנראה לי כשטות-גמורה? חששתי שמא דויד, גם לכשיהיה מודע לדבר, כלל לא יזדעזע מאונס אישתו. ואולי מהידיעה שאישתו נאנסה דווקא יתמלא ברוח-קרב, כמו בימים שהיה מתאגרף, והוא ירסק את גופו של יואב, ובכך ינקום את נקמתי?

נצמדתי למיטה מתבוננת בענק שהיה שרוע עליה. למרות השנים שחלפו והקמטים שנחרטו, הפנים מקרינות המסתורין נותרו יפות להפליא. "דויד", אמרתי בקול רם, "אני לא זוכרת שאי-פעם באת אלי בדרישה כלשהי. אני גם לא זוכרת שאי-פעם ביקשת ממני משהו. מה שנתתי לך, מה שעשיתי עבורך או קניתי למענך, אף-פעם לא ידעתי אם היית מרוצה. לא התלוננת אך גם לא שיבחת". למרות צעקותיי, הוא לא התעורר. אצבעותיי נגעו באיברו הגברי. התאכזבתי משום שלא התקשה. רציתי להכניסו אל פי, אילו רק ביקש. אלא שאז כבר היה חולה בלבו ונוטל תרופות המחלישות את כוח-הגברא. נשכבתי לצדו מנסה לחבקו, אך הוא ממשיך בשנתו, היפנה לי עורף והתרחק. לא הופתעתי. בעבר כבר הסביר לי אי-אלו פעמים שכמתאגרף בדימוס, גופו, שהורגל למגעים אלימים, נרתע מדגדוגים שבמגעים עדינים. לכן היינו מסתפקים במגעים נקודתיים שלאחריהם היה נרדם. ואני הייתי בטוחה כי כך נוהגים כל הגברים.

קמתי מן המיטה והתיישבתי אל מול המחשב. בדואר האלקטרוני המתינה הודעה מיואב. "עברתי על שירך החדש. יש לי המון הערות. אם ברצונך לקבלן, בואי בשלוש אחר-הצוהריים". אפילו ברמז לא התנצל. פתאום חל בי מהפך בלתי צפוי ובראשי עלתה המחשבה שהייתי מוחלת לו אילו היה כותב במייל אותן מילים שהשמיע לאחר ששחרר את ראשי. פתאום היה לי ברור שלמרות ההשפלה שהמיט עליי, ידידותו חשובה לי. רציתי לבשרו על כך, וכבר הייתי ליד הטלפון ואצבעותיי מתהדקות ללחצני הספרות. אך משהגעתי לספרה האחרונה נעצרתי, משום השעה המאוחרת ואולי משום הבושה.

שבתי למיטה אך שנתי נדדה. אני מלטפת את שער ראשו הלבן של בעלי, ונדמה לי שאני נוגעת בקרניים ארוכות שצימחתי לו. אמנם יואב, לפני שהסתלקתי ממכוניתו, ניסה לשכנעני שזה לא היה מעשה אהבה בין מאהב לאהובתו, אלא אוננות. הוא אונן ואני כידידתו המבוגרת סייעתי לכך. ולכן אין זה בגדר בגידה. אלא שנימוקיו נראו לי פסולים. מהו הקשקוש שלא בגדתי? הרי הבאתי אותו לסיפוק והוא אינו בעלי. לא הייתי צריכה לעלות למכוניתו. למה לא זכרתי שבמפגש-המשוררים  שהייה חודש אחד לפני כן, התוודה שמטעמי הריון אשתו מתנזרת ממנו? היה עלי אפוא לחשוש שבהסכמתי לנסוע במכוניתו אותתי כי התרתי לו לנהוג בי כפי שנהג. ואולי בתת-מודע רציתי לגמול לידיד מיוחד זה על הידידות שהעניק לי?

ידידות בין גבר לאישה. עד להיכן תגיע, ובמיוחד כשביניהם קיים פער גילים? ידידות ואהבה. מהו קו הגבול ביניהם? חוט דק שבזמן סחף עלול להיקרע. ידידות ותשוקה. האם האחרונה יכולה להתעורר בין ידידים? מה קורה אם התשוקה מתעוררת אצל האחד ולא אצל השני? האם גם השני חייב להתמסר לתשוקה? גוף רעיה וגוף ידידה. מהו המבדיל ביניהן? בסיום מפגשי קריאת-השירים יואב נהג לשאול את השאלות הללו והיינו דנים בהן גם אחרי שננעלו שערי בית הקפה, כשליווה אותי למכוניתי. רק לאחר שעת-חצות היינו נפרדים ובלית ברירה הדיון היה נימשך בדואר-האלקטרוני. דויד מעולם לא שם לב שמערבי-קריאת-השירים הייתי חוזרת בשעה כה מאוחרת.

לפנות בוקר נתבהר הערפל שבראשי. הבנתי שהחוט הדק שהיווה קו-גבול בין ידידותו של יואב ואהבתו אליי, נקרע. ואז עלה בלבי הרהור שבסך הכל זה לא היה כל כך נורא, וכי בעצם המעשה הזה הוכיח לי שאני לא רק ידידתו, אלא גם אישה נחשקת. מהשיחות הגלויות שהיו בינינו יואב היה מודע לכך שהייתי זקוקה לתחושה זו.

כשדויד קם בבוקר והכין עצמו ללכת למקום עבודתו, עשיתי עצמי כישנה, כי לא רציתי לשוחח עמו. ממילא לא היה מנסה לברר היכן התעכבתי בלילה הקודם ומדוע לא הודעתי על התעכבותי. וכך החמצתי כוס קפה מהביל שהיה מגיש לי למיטה באותם בקרים כשנמצא בבית. קמתי רק לאחר שהסתלק. ראשי היה סחרחר וטלפנתי למקום עבודתי להודיע על היעדרותי מסיבות מחלה. אחר כך טלפנתי למקום עבודתו של יואב בתקווה לשוב ולשמוע מפיו אותן מילים שאמר כששחרר את ראשי. ענתה לי אחת העובדות והודיעה שיצא לסידורים הקשורים ללידת בתו. כעבור שעה שוב ענתה אותה עובדת. היעדרותו מן המשרד הייתה לי כאות משמיים שלא לחפשו. ולמרות הלבטים, בשעה היעודה התייצבתי בביתו באמתלה לקבל את הערותיו. "נרד למכוניתי", הזדרז לומר. "שם הן מונחות".

"וכי עולה בדעתך שאחרי כל מה שהתרחש אתמול אצטרף אליך למכוניתך?" שאלתי, ביודעי כי פי לא היה עם לבי.

"וכי עולה בדעתך שנישאר בדירה ללא נוכחות אנשים נוספים? אם יקרה בינינו משהו בין ארבעה כתלים, זה יהיה הרבה יותר רציני מסתם אוננות תמימה. זו תהייה בגידה, שלך בבעלך ושלי באישתי. לא מוכן לזה".

הדף שהגיש לי היה מלא בהערות בכמות שלא הייתה כמותה עד כה, והיה לי ברור שסוג היחסים החדש עם יואב, במידה ויימשך,  ייתרום לאיכויות שירתי. אלא שללא הסבריו לא הייתי מסוגלת להבין למה נתכוון בהערותיו. להסתיר ממנו את התשוקה שהתעוררה בי, אמרתי "מה לא אעשה למען שיריי? אפילו אסתכן ואסע עמך במכוניתך לבית-החולים, ומשם אחזור באוטובוס". במהלך הנסיעה הקשבתי להערותיו, שאכן הייתה בהן תרומה גדולה לשיפוץ השיר, ולא הבחנתי כי שבנו לחורש שבו היינו ביום האתמול. עדיין המשכנו לדון בהערותיו כשנטל את ידי. הייתה זו נטילה רכה שגרמה לנעימות שלכמותה התגעגעתי. "עומד לי", אמר. כוונתו הייתה ברורה.

"אני היא הגורם", הזדרזתי להגיב במקצת התנשאות.

"כן", השיב, והיינו מחייכים זה לזו.

"ואני אישה בת ששים", אמרתי בהיסוס.

"מאמי!" פנה אליי ובקולו רוך מתעתע. "מדוע את מוטרדת מגילך הביולוגי? אותי הוא לא מעניין. אני מתייחם מנשיותך ומהסקס שאת מקרינה בנוכחותך ובשירייך". רגע נדמה לי שהוא מבטא איפוק וכוח ורגע שני הוא נשמע כאדם מתחנן. דיבר והפשיל מכנסיו. "זקנה תהיי אצל בעלך. בחברתי את נערה צעירה. ושכזאת, הרי את משתגעת לגעת בזין עומד".

במהרה מצאתי עצמי משתעשעת עם אותו איבר שביום האתמול היה בפי. בכל אותה עת ידו של יואב לא הניחה מידי, ומגעו שהיו בו בבת-אחת גם עדינות וגם תקיפות, הביא לרטט שהתפשט בכל גופי. לא חדל מלשבח את מעשי אצבעותיי ובלעתי בערגה את שבחיו. ליואב איבר חם ומלא באון ואני מתפעמת מתגובותיו למגעיי. לעומתו, זה של דויד כלל לא הגיב למגעיי בלילה האחרון ונותר רפוי. כששידלני להכניסו אל פי, לאחר היסוסים שנתלוותה אליהם תחושה נעימה של אישה נחשקת, נעניתי לו. משהכריז על התענגותו, הרגשתי כנערת בית-ספר המתפתה לנער מבוגר ובעל ניסיון.

כל אותו ערב חדוות-הנעורים שנמלאתי בה, לא התפוגגה. כשצעדתי ברחוב, נדמה היה לי שאני מרקדת ושכל מי שבא לקראתי מחייך אלי בטוב-לב. נדמה היה לי שאני לוקחת חלק במופע באלט ענקי. אני בלרינה המחוללת בתפקיד הנסיכה שכל אזרחי המדינה כורעים על ברכיהם כשהיא חולפת על פניהם. עליצותי נמשכה גם לאחר שובי לביתי, כשישבתי עם דויד לסעודת הערב. קיוויתי שיחוש בחדוות הנעורים שפקדה אותי, אבל זה לא קרה. אוי דויד, דויד. היכן היו אז חושיך?

כשנפגשנו ביום המחרת, התנצל על שזמנו קצר מכדי שנספיק להמשיך ולדון בשירי. באותו אחר-צוהריים היה עליו להוציא את אשתו והתינוקת מבית-החולים. ובכל זאת לא וויתר על החנייה בין עצי החורש. ושוב המעשים שעשינו ויותר מכך מחמאותיו, מילאוני בחדוות-נעורים. 

ליד תחנת האוטובוסים, לפני שיצאתי ממכוניתו, שאלתי, "אינני מבינה איך עשיתי לך כל כך טוב. בסך הכל אצבעותיי שיחקו קצת באחד מאיברי גופך וקצת מצצתי אותו. מדוע היה לך כל כך טוב?"

"לא יודע להסביר. זוהי עובדה! היה לי טוב". משהתעקשתי לקבל הסבר, הוסיף, "מציע כי תקראי בספר העוסק באנטומיה של האהבה. שם תמצאי הסבר. אין כאן נסים. לכל הגברים ישנה אותה מערכת עצבים. אצל כולם זה כך. כולם נהנים וזה מוסבר בספרים".

"מבעלי אף פעם לא שמעתי כי הוא נהנה כמוך", השבתי.

"בחושך אי אפשר ליהנות. גבר נורמאלי מתפאר להראות לבת-זוגו כשהאיבר שלו ארוך. זהו חלק חשוב בהנאה. אבל דויד שלך בכלל לא מעוניין בזה. כך בעצמך סיפרת", אמר.

באותו ערב קניתי ספר עב-כרס בשפה האנגלית על אנטומית האהבה של הגבר והתחלתי קוראה בו. זה היה ספר מקצועי והתקשיתי בהבנת הנקרא. דויד הבחין בכך שהייתי שקועה בספר. הסתכל בשער אך לא דפדף בו. נשאר באדישותו ושב לטלוויזיה, ולא התעניין מדוע אני קוראה בו. למחרת, כשסיפרתי ליואב, הגיב בצחוק רם. "גם בזה את מתנהגת כילדה והוא כגולם. אדם מבוגר מבדיל בין ספר פופולארי לבין ספר מקצועי. וגבר נורמאלי כשמגלה ספר שכזה אצל אישתו, מקנא לה. ובכלל, מדוע את צריכה להתעמק? נהנים? טוב לי? זהו".

תשובתו לחלוטין לא סיפקה אותי. "אני חייבת להבין מדוע זה עושה לך טוב. אני חייבת לנתח את זה בניתוח יסודי, כמו הייתה זו עבודה מדעית. רק כשאבין, גם לי יהיה טוב. וזה הרי חשוב לך, כך טענת".

"התייחסי להנאותיי כאל שיר", השיב. "שיר טוב מביע רגשות, התרגשויות, תקוות, אבל המשורר איננו מתחייב שדבריו יובנו. כשאני מספר לך על הנאותיי, זה כאילו שאני קורא באוזנייך שיר חדש".

בחלוף חודשיים, בעזרתו של יואב ומהקריאה היומיומית בספר עב-הכרס, הייתי בקיאה באנטומית האהבה של הגוף הגברי. ידעתי אלו מאיבריו ושריריו יתעוררו למגע ידיי ושפתיי ואלו סתם ייהנו לדבוק בבשרי. ואף בגופי גליתי אזורים רגישים למגעיו של יואב. כבר לא נזדקקתי לדפים מלאים בהערותיו לשיריי כדי לחוש שהוא מתמסר לי, וחדלתי לכתוב שירים.

לאחר שכבר השכלתי, באה במפתיע פגישתנו האחרונה. הגעתי בשעה היעודה. יואב היה עומד על מדרכת הרחוב לצד הפשפש המוביל לחצר בית-מגוריו. החיוך, שבו קידם אותי במשך החודשיים, לא היה על פניו. משהו קרה לילדה? "לא. עם הילדה הכל בסדר", הסביר. "אתי משהו לא בסדר. בואי למכונית".

"לא כתבתי לך מייל בנדון כי חשבתי שמוטב להסביר את העניין בארבע עיניים", אמר כשישב אל מול ההגה ואני לימינו, ודבריו נקטעו מעת לעת. "עלינו להפסיק! . . . אסור להמשיך! . . . אני אוהב אותך. . . זה קרה לי ושלמותה של משפחתי בסכנה. אמש נוכחתי בזה. . . אחרי חמישה חודשים הרופאה הרשתה לאשתי לחדש חיי מין. ניסינו וזה לא הלך. . .הזין לא התקשה. . . חיבוקים, לטיפות, נשיקות, ליקוקים. . . לא עזר. . . כל הזמן היית בינינו. . . אני חושק בך. . . רוצה אותך. . . זקוק לפה שלך. . . גם למילים שיוצאות ממנו. אני זקוק לחברתך, שתשבי לידי ותקשיבי להתפלספויות שלי, וכמשוררת תוכיחי כי שיריי הם הטובים בין אלה הנכתבים כיום. אבל האישה ההיא שלמעלה, היא שהביאה את בתי לעולם".

בביתי המתין מייל מיואב ובו נכתב, "חייב להתוודות בפנייך! משנות נעוריי מציצות הן הפנטזיה שלי, ואף אישה לא הסכימה לכך, כולל אשתי. כל סיפוריי על הנשים שמצצו לי היו שקרים. את הנך היחידה שהשקתה אותי בחוויה הזאת. ועוד משהו. מיום שהתחלת לפרסם את שירי-התשוקה שלך בפורום המשוררים, האמנתי שאותך אצליח לשכנע שתמצצי לי. עדיין לא ידעתי שום פרטים עלייך, ובכל זאת הייתה לי התחושה הזאת. וכל שעשיתי כדי להעמיק את הקשר בינינו, נעשה למטרה זו. ומשהתגשמה הפנטזיה . . .".

עניתי לו במייל. "שני גברים פגשתי בחיי. את הראשון הכרתי כשהייתי בת עשרים, והוא ענק יצוק פלדה, רחב כתפיים, שרירי ויפה פנים. מראהו כבש לבבות נשים ולבו רחק מהן. העדיף להתאגרף עם גברים. לא השכלתי לחוות את גודש הגבריות שבגופו כי הוא מדוגדג ואינו מניח לי ללטפו, לגפף את איבריו ושריריו, למצוץ את פטמותיו ואת אוזניו ולהרוותו בנשיותי. את השני הכרתי כשהייתי בת ששים. קטן, צמוק ופניו דוחות נשים. אך לבו אליהן. בא אלי בכפיה, אבל השמיע זמירות אהבתו וביקשני לשיר מזמורי אהבתי. מגופו חסר הסממנים הגבריים למדתי מהי גבריות ואותו הרוויתי בנשיותי. ואף שלא חדר לתוכי, כי כך האמנו שאיננו בוגדים איש בבן-זוגו, בזכותו חוויתי אורגזמות. אינני מצטערת על הפרידה ממך. כך זה צריך להיות. אני כואבת את ההחמצה של חיי. נישאתי לאדם שגופו היה פאר היצירה הגברית ולא ניתן לי ליהנות מגופו המושלם. אלא שרק לאחר שחוויתי את גבריותך נתברר לי מהו שהחמצתי בחיי". זה היה המייל האחרון ששלחתי ליואב. גם שירים חדלתי לכתוב כי כבר לא נמצא מי שיעודדני לכך.

אני מתעוררת ומגלה כי אני שוכבת על ספסל בפינה מוצלת בבית הקברות. לצדי בתי, כלתי, שניים מנכדיי ועוד מישהו, כנראה חובש של מגן-דוד-אדום, שמחזיק בידיו שקית עם נוזל עירוי שממנו משתלשלת צינורית וקצהה בוריד של ידי. "כמה טוב שהתעוררת, אימא. כבר חששתי שתהיינה לנו שתי קבורות ביום אחד", שמעתי את בתי. "התעלפת, ונאלצנו להשכיבך כאן ולהזעיק מגן-דוד-אדום. זה קרה כשהטמינו את אבא בקבר".

"איך את מרגישה? האם הוטב לך?" שאלה כלתי. חשתי עצמי חלשה מכדי לענות תשובה מפורטת והסתפקתי באמירת המילה "כן". כלתי המשיכה "החובש טוען שעלייך לשכב וכי יש להמשיך ולערותך בנוזלים. כשתרגישי חזקה ומסוגלת לנסוע הביתה, ניקח אותך באמבולנס. מחכים לך שבעת ימי האבלות הקשים. בטוחתני כי רבים יבואו לנחמך, כל אלה שלא עשו זאת בטרם התעלפת".