(ההתחלה של ההתחלה)
גם אם אתה בטוח שאתה חי בטוב שמבין כל העולמות, ושחייך לא יכולים
להיות טובים יותר, אינך יכול לדעת עד שתגיע לקו הסיום. תהיה דעתך הקטנונית אשר
תהיה, את האישור הסופי להגיגיך הכה חשובים תוכל לתת רק בסוף הדרך. אבל שים לב,
העובדה שבכלל הגעת לסוף הדרך – זוהי הצלחה עצומה. היית מספיק משעשע (בין אם
בכישלונותיך הרבים והמגוחכים עד כאב ובין אם בהצלחותיך המרשימות) בשביל שהאל יואיל
בטובו לאפשר לך להמשיך לחיות את חייך. או לסירוגין – היית מספיק חזק כדי לאפשר זאת
לעצמך.
במבט לאחור עדיין לא הצלחתי להבין האם חיי היו שווים את המאמץ, אם
לאו. מותי הגיע בגיל מכובד, לאחר שמצאתי את דרכי (אם אפשר לקרוא לה ככה) בעולם
הזה. מתתי מוות שקט ללא ייסורים מיותרים שבני האדם כה מפחדים מהם. אולי האל החליט
לחלק את הייסורים הללו בהדרגתיות במהלך חיי. הי אתה שם, אתה שומע? אני באמת מודה
לך על החסד האחרון הזה שעשית עמי. אני לא מתביישת לומר שאולי הוא אפילו הגיע לי.
איזו יהירות! מעולם לא הייתי אדם צנוע. תכונה שהפכה את חיי במשפחת אולדסון האדוקה
שאליה נזרקתי לבלתי נסבלים ממש. האולדסונים היו אריסטוקרטים מהמעמד הגבוה ביותר. מקובלים
בחברת הפוליטיקאים של אותה תקופה שאותם למדתי להכיר מקרוב, כיוון ששהו בביתנו
פעמים רבות. ובכלל, למדתי להכיר המון דברים חדשים (או ליתר דיוק – ישנים) בביתי
החדש-ישן בסארלידור, אוסטרליה.
אך נתחיל מהתחלה. נולדתי בלונדון בשנת 1950. אמי הייתה בת תשע-עשרה
בלידתי, ואבי לא מבוגר ממנה בהרבה. בעיניי הצעירות ובעיניהן המבוגרות של רבים
אחרים, הם עוד היו ילדים. כשהייתי בת שמונה הבנתי שהלידה שלי הייתה מעשה חסר
אחריות מצדם וכי צפויים לי עוד אחים ואחיות רבים, אך קיוויתי שלפחות אלה ייוולדו
בזמנים מעט נכונים יותר. מצבנו הכלכלי ראה ימים יפים יותר, אך זו הייתה הקטנה
שבבעיות. הוריי לא היו מוכנים למעמסה הפתאומית ולאחריות הכבירה שבכלכולם וחינוכם
של ילדים, ווודאי שלא לשעות העבודה הרבות הדרושות לשם כך. מערכת היחסים ביני לבין
הוריי הייתה מושתתת על דברים הכרחיים וצרכים חיוניים בלבד. הקשרים היחידים שנוצרו
בינינו סבבו סביב ארוחות הערב והבוקר שאכלנו ביחד. שלושתנו התעוררנו מעט לפני
הזריחה, סעדנו ביחד, ולאחר מכן כל אחד היה פונה אל עיסוקיו. הסיבה שבגללה הייתי
מתעוררת בשעות כאלה הייתה פשוטה מאד - פשוט
שנאתי את השינה. לא הייתי זקוקה למנוחה רבה ואף לא למזון רב. הארוחות המשותפות
שלנו היו קצרות מאד ורוויות בבדידות, לפחות מצדם. ראיתי את החומה שנבנית ביניהם
לאט לאט. כל סעודה שכזאת הוסיפה עוד לבנה, ועוד אחת. תשוקת הנעורים המגוחכת הזאת
שגרמה להם להתמסד ביחד ולהביא אותי לעולם החלה לקבל תפנית מסוימת שמקורה בניסיון
ובלמידה. שניהם היו נושאים אליי עיניים בתקווה שאדבר על זוטות אשר מצופה מילדה
לדבר עליהם. אני מניחה שהכוונה הייתה לרכילויות בביה"ס או לאיזה מן חלום בדבר
הפיכתי לשחקנית מפורסמת... כאמור זוטות. אבל כמובן ששתקתי.
ביום הולדתי השנים-עשר קיבלתי מכתב מוודסייד, אחד בתי הספר התיכוניים
בעיר, ובו נאמר כי על-פי נתוניי הם מוכנים לחרוג מהכללים ולקבל אל שורותיהם עלמה
צעירה כמוני, בתקווה שאביא כבוד לשם המוסד. את הבקשה בדבר קבלתי לתיכון שלחתי
בסוד, בלי לשתף את הוריי ברעיון החדש. ידעתי שהם יתנגדו לכך, למרות שלא יכול היה
להיות כל ספק שאתקבל לשם אם רק ארצה. הבעיה הייתה שהם ניסו בכל כוחם להסתיר את
ה"חריגות" המוזרה שלי שמנעה ממני להיות ככל שאר הילדות בנות גילי, ואם
אתחיל ללמוד בתיכון בגיל שתים-עשרה הדבר לא יתרום בכלל למאמצים שלהם. אם תשאלו
אותי, ה"חריגות" שלי דווקא הייתה ברכה, ושמחתי מאד עליה. החכמה הייתה
התכונה הראשונה שהייתי מבקשת למצוא אצל בן שיחי, ואם לא הייתי מוצאת אותה – לא היה
לי עוד עניין בו.
בכל אופן, ההשקפה שלי הייתה שכל עוד לא פגשתי בחיי אף אדם שאני מוכנה
להחשיב את דעתו כחשובה, אני אלך לעבר המטרות שהצבתי לעצמי בלי להביט לצדדים. גם אם
שם נמצאים הדברים הטובים ביותר. ובאמת, לא הכרתי אף אחד שזכה ממני לכבוד והערכה
בזכות אופיו או יכולותיו. אך לא הייתי ילדה חצופה. מעולם לא נכנסתי לתגרות
וויכוחים סתומים, ותמיד דיברתי בכבוד אל המבוגרים ממני ולא חלקתי על דבריהם, לפחות
לא כלפי חוץ. אלה לא היו פירות החינוך הקפדני שקיבלתי מהבית, כיוון שלא היה כזה.
זאת פשוט הייתה התנהגות שחשבתי אותה לנכונה.
