*לבקשת חברי ל"דרך המילים"-חלקו השני של הסיפור.
אינני זוכר כמה זמן ישבתי ושתיתי, אך פתאום שמעתי במעורפל שמישהו מצלצל. הרמתי את הטלפון, אך צלצול המשיך. אם כך, זה בטח דלת הכניסה. ניגשתי אליה ופתחתי מבלי להציץ בעינית. לפניי עמד מוטי.
"מר אברהמי, סליחה, האם אני יכול להיכנס?"
"כמובן, מוטי, ידידי", וזזתי הצידה לתת לו מקום לעבור פנימה. אחרי ששנינו התיישבנו, הצעתי לו שמפניה, אך הוא סירב. שאלתי, "נו, מוטי, מר דריד נמצא אצלך שם בפנים?"
דמיינתי את השכן שלי בתוך המזוודה והתחלתי לצחקק. לא ששנאתי אותו או משהו כזה, דווקא תמיד היינו אומרים שלום אחד לשני ואשתו הייתה באה מדי פעם להלוות מאיתנו סוכר או בקבוק שמן. פשוט דמיינתי איך הוא שוכב שם בפנים, כולו מקופל כמו בובת בד ובוהה בשחור של פנים המזוודה. לו לא הייתי שותה לפני כן, יכול להיות שלא הייתי מצחקק על תמונה כזו, אלא הייתי מרחם עליו. אך כעת בועות של השמפניה עלו לי לראש והתמונה שדמיינתי ממש הצחיקה אותי.
מוטי לא ענה כלום, רק התנועע בעצבנות על הספה והוריד את מבטו אל רצפת הסלון. הרגשתי שמשהו קרה לו, אך לא היה לי שמץ של מושג מה כבר יכול לקרות למלאך המוות.
"מוטי, מה קרה?"
"מר אברהמי, הממם... איך להגיד לך? אתה מבין, הממם... לא התכוונתי, כך פשוט קרה –"
"מוטי, דבר כבר, אני לא מבין כלום."
"טוב, אז ככה – קרתה טעות."
הסתכלתי עליו בלי לזוז. אבל מחשבות התרוצצו בראשי כאילו הכריזו על תחרות ריצה לשני קילומטר וכולן החליטו להשתתף בה – איזו טעות, מה זה קשור עליי, למה מוטי מספר לי על כך, למה בכלל הוא חזר אליי? פחדתי לפתוח את הפה, כי הייתי די בטוח שהמילים שייצאו ממנו יהיו מאוד מבוהלות ולכן המשכתי לשתוק.
"מר אברהמי, למה אתה לא אומר כלום?"
"למה א...ת...ת... למה אתה מתכוון... מה שאני רוצה להגיד, איזו טעות?" כפי שחשבתי, קולי רעד בתדירות של מיתר גיטרה לתו סול.
"מר אברהמי, זה לא היה מר דריד שהייתי אמור לקחת, זה היית אתה."
ועוד פעם השתררה דממה. משום מה, כרגע הרגשתי יותר רגוע. למרות שאם לחשוב, אז זה די ברור – כעת חוסר ודאות נעלם, עכשיו לא הייתי צריך עוד לתהות מה יהיה אתי – כרגע הכל היה ברור ויכולתי לחשוב רק על המשמעות של זה. הייתי שקוע כל כך בהרהורים, שכמעט ופספסתי את הדברים שמוטי אמר.
"אתה מבין, מר אברהמי, קרו כאן בעצם שתי שגיאות. נכון שאני הסתכלתי בשורה לא נכונה ומר דריד לא גר כאן. אבל אתה מבין, במשרד הראשי גם טעו כשהסתכלו בשורה לא נכונה ואמרו שתורו של מר דריד הגיע. אבל הם התקשרו אליי לפני כמה דקות כי מיד לאחר שהכנסתי את מר דריד למזוודה והוא הגיע ליעדו במקומך, התגלתה הטעות הכפולה וכעת חייבים לתקנה. כך שלמעשה, אתה היית אמור למות ולא מר דריד. האם תוכל לסלוח לי?"
השקט חזר לסלון, כי לא התכוונתי לענות על השאלה הטיפשית הזאת. ממש מרגיז – מי שעוסקים במוות עשו שתי שגיאות ועכשיו רוצים שאסלח להם? קצת הגזימו, לא?
"מר אברהמי, האם תסלח לי?"
התעלמתי גם הפעם מהשאלה החצופה שלו. למה שאסלח לו אחרי שהוא עשה איתי כל מה שעשה? למה שאסלח לרוצחי?
"מר אברהמי, אני עומד על כך שתסלח לי".
"מה?" קפצתי על רגליי והבטתי עליו מלמעלה. הר געש שבתוכי התחיל להוציא עשן – התפרצותו קרבה מאוד.
"אתה חייב לסלוח לי, מר אברהמי."
"מוטי, או איך שאתה נקרא שם, אני לא מתכוון לסלוח לך. אני לא חייב ולא אעשה זאת".
"אבל אתה לא מבין, אם לא תסלח, יהיו לזה השלכות חמורות".
"לא מעניין אותי. אני עוד מעט אמות, אז אחיה או אמות עם ההשלכות שיהיו לי בגלל שלא סלחתי לך."
"אבל מר אברהמי, ההשלכות לא יהיו לך. השלכות חמורות יהיו לי."
"מוטי, על מה אתה מדבר, בשם כל המלאכים?"
"אתה מבין, אם לא תסלח לי, לא אוכל להרוג אותך. ואז יפטרו אותי מהתפקיד הזה כי עשיתי בו כבר יותר מדי שגיות."
הרגשתי שהבטן שלי מתרחבת ולוחצת על הריאות, ובאותו הזמן גם הצלעות דוחפות פנימה ומקטינות את נפח של בלוני הנשימה שלי – כמויות אוויר עדירות עברו דרך מיתרי הקול והרעידו אותם בצורה לא לגמרי מאורגנת שכתוצאה מכך בהתחלה המיתרים רק חרקו, אבל אחר כך קיבלו תעוזה והוציאו צחוק רועם. לקח לי לא מעט זמן להירגע כי גם אחרי הגל הראשון של הצחוק המתגלגל, הרגשתי התכווצויות בשרירי הבטן המצביעות על נכונותם להמשיך לעבוד בעיסוי הריאות. דמעה בודדת התחילה להתייבש בזוית העין, הראש, שכל הזמן הזה היה שמוט לאחור בכדי לא להפריע ליציאה חלקה של האוויר מהלוע, חזר למקומו הגאה כזקיף מעל הצוואר. רק במחשבותיי עדיין צחקקתי, אבל כבר יכולתי לדבר.
"מוטי, אתה באמת חושב שאני צריך לסלוח לך כדי שתוכל להמית אותי? או שאתה חושב שאכפת לי שיהיו לך השלכות חמורות בגלל שלא תוכל לרצוח אותי?" תפסתי את עצמי מתחיל לנשום יותר עמוק, כהכנה לחזרה לצחוק, וחנקתי את הדחף הזה. "מוטי, כרגע גילית לי שאם לא אסלח לך, לא אמות. אז ברור שלא אסלח לך."
מוטי נאנח עמוקות, "אם אני אאבד את התפקיד של מלאך המוות, אני לא אוכל להישאר מלאך בכלל, כי פיטרו אותי מכל תפקיד אחר של המלאכים. אני אחזור להיות בן תמותה. האם לא תוכל לחוס עלי?"
"מה כל כך נורא להיות בן תמותה? בכל מקרה, זה עדיף ממוות, שאתה רוצה שאסכים אליו בכדי שתוכל לשמור את תפקידך עד לשגיאתך הבאה, שבטח תקרה עוד יום-יומיים, לפי איך שאני יכול לשפוט."
"טוב, מר אברהמי. שיהיה כך. הנה הרשימה."
"מוטי, איזו רשימה?"
"מי הולך למות הבא."
"מה אתה רוצה שאני אעשה ברשימה זאת?"
"מה זאת אומרת, תקרא את השם ופעל בהתאם."
"מוטי, אני חושב שאתה בהלם, כי אתה לא מדבר בצורה הגיונית. אני ממש לא מבין אתך."
"מר אברהמי, שכחתי להגיד לך, מצטער, עוד שגיאה שעשיתי, אבל כעת זה כבר לא חשוב. בכל מקרה, מי שגורם למלאך המוות להיות מפוטר, אותו בן או בת אנוש נהיה מלאך המוות החדש. אתה מחליף אותי. קח את המזוודה, תקרא את השם הבא ברשימה ותפעל בהתאם."
"מוטי, עוד פעם עשית שגיאה! ואתה אומר שזה לא חשוב! מה יהיה אתך? בכל מקרה, אינני יודע מה צריך לעשות."
"אתה תפתח את המזוודה, תושיב עליה את האיש שאמור למות והמזוודה כבר תעשה כל מה שצריך."
"אתה בטח צוחק, מוטי. אני גם לא נראה כמלאך המוות".
"אוי, נכון. עוד שגיאה שלי." והוא התחיל להתפשט, מראה עם האצבע שלו שאני חייב לקחת את הבגדים שלו ולתת לו את שלי.
כשהחלפנו את מלבושינו, הסתכלתי בנייר עם השמות. בשורה מתחת לשורה עם מר דריד היה כתוב: " ראשון לציון, סחרוב שתיים עשרה דירה עשרים ושמונה..." הרמתי את עיניי מעל הדף והסתכלתי על מוטי. הוא ישב בכורסה עדיין קצת מתוח מכל התהפוכות האחרונות.
"הממם, מוטי!"
"כן מר אברהמי."
אני פתחתי את המזוודה והצבעתי עליה, "האם תוכל להתיישב כאן?"
"למה, מר אברהמי?" מוטי היה מבולבל לגמרי, אבל שחר של הבנה התחיל לעלות על פניו – הוא הבין שעשה עוד טעות.
"אתה מבין, מוטי, שמך הוא השם הבא ברשימה".
כך נהיתי מלאך המוות.
