קופסת חיילֵי שוקולד

קופסת חיילֵי שוקולד במדֵי השומרים של

ארמון באקינגהם על השולחן. נזכרתי

חֲבֶרְתִּי אומרת לי, קניתי לָנוּ ולָךְ. עוד מעט

יום כיפור. הממ. נכון. אֲנָחוֹת. חברתי שְׁקֵטָה,

ילדיה ונכדיה בחו"ל. אני ילדַי ונכדַי כאן, כך ש

אני עם חנוך לוין, אם כי הוא כבר בחלונות

הגבוהים (מסביבנו בבית הקפה גם צעירים

גם זקנים עם מטפליהם, מזג האוויר נוח). אני

נאנחת ושבה לַחֲבֶרְתִּי: לא תֵּלֵד עוד, רוקנו אותה,

רֶחֶם, שְׁחָלוֹת, מסַפרת לי על כַּלָּתָהּ. פתאום אני

חושבת בקול, רֶחֶם: שֵׁם, זָכָר, אִשָּׁה: שֵׁם, נְקֵבָה,

גּוּף: שֵׁם, זָכָר. חֲבֶרְתִּי אומרת, נכון, רֶחֶם נָשִׁי

אבל זָכָר –

אישה זְקֵנָה – יושבת עם המטפלת בשולחן הסמוך

– אומרת, אֶת הרֶחֶם שלי אפשר למצוא ב"יד ושם".

זוג צעירים דתיים שאוזניהם זקופות מחייכים, היום

אנחנו רֶחֶם הָאוּמָה משמיעה הצעירה בקול של

חֲצוֹצְרוֹת יְרִיחוֹ. אני ממלמלת חֲצוֹצְרוֹת. חֲבֶרְתִּי

אומרת חֲצוֹצְרוֹת בין שְׁחָלוֹת לְרֶחֶם 

                                                קופסת חיילֵי