כרוניקה של יצירה

בס"ד

העמק הקטן המסתתר מאחורי מסך עבה של צמחייה עתיקת יומין היה שרוי באותה תנומה נצחית שאפפה אותו מאז ומעולם. הרוח החמימה שנשבה שם ללא הפסקה ליטפה את הגזעים המחוספסים אשר על קליפותיהם התחובות טיילו לאיטם מיני חרקים עצלים ללא תכלית של ממש, אפילו המפלים הקטנים שהתנקזו לתוך ברכות אבן סדוקות כאילו זרמו בקצב משלהם. הצעדים הרכים שנשמעו לפתע על השביל העתיק לא קטעו  את השלווה הייחודית הזו להיפך, רק השתלבו איתה.

הוא פסע לאיטו בין שיחי השרכים שעיטרו את בריכות המים כמו כתר מעשה ידי גנן אומן ונשם לקרבו את אותו ריח מחיה, עתיק אומנם, קצת מאובק, אך מלא חיות בדרך לא מוסברת כלשהיא. סוף סוף הוא יכול להרשות למוחו להרפות קצת, לשחרר את הדאגות מכבליהם, לתת להם לדאות חופשיות באוויר המכביד. עיניו נעצמו כמו מאליהם, לא מעייפות חלילה, אלא כדי לאפשר לתודעתו מפגש חופשי עם אוויר העמק הייחודי, מפגש שאותו תוכל לתרגם מאוחר יותר לתחושה מוגדרת אשר יהיה אפשר להעביר למספר למילים קולעות, מקצב ופעול שיתגבשו ליצירה אשר חצייה שיר וחציה ציור המורכב מדיו ואותיות.

קול נקישה קטע אותו מהרהוריו, הוא התעלם וניסה להתמקד חזרה באוויר העמק אך ללא הועיל. בלית ברירה הוא פקח את עיניו  וראה לתדהמתו את כל העמק על כל ברכותיו ועציו מתפוררים במהירות, נמוגים בתוך מסך של חשיכה הוא ניער את ראשו בעצמה וגילה שהוא למעשה יושב על ספסל אבן צונן, נשען על מכתבת עץ ועליה ספר ענק בכריכה של עור הפתוח במחציתו כאשר החצי המשומש כבר מכוסה בשורות שורות של אותיות קטנות בכתב יד צפוף כאשר רק כתם הדיו המקום שבו נשמט ממנו עט הנוצה משאיר סימן למקום בו פסק בטרם שקע בתוך מילותיו שלו.

הוא נאנח עמוקות ופסע לכיוון החלון לעבר הנקישות ששמע מקודם. הוא שירבב את ראשו החוצה וגילה עורב שחור כמו ליל שמנקר בהתמדה בתריסי העץ של החלון הישן והמתפרק . הוא חרק שיניים וגידף אותו בליבו. על שקרע אותו מבלי שוב מאותו עולם שיצר.

דפיו של הספר העתיק היו עשויים מעור מתפורר אך הדיו שעליהם הבריק כאילו נמשך לאותיות בזה הרגע, שחור וזהוב לחלוטין. הוא ליטף אותם באהבה ואז סגר את הספר בתועה עדינה, כאילו הוא אוחז בידו דפי זכוכית יקרה והניח אותו על מדף העץ הגס שהוצמד לקיר האבן באמצאות מספר מסמרי ברזל חדים. לצידו של הספר נחה כבר חברה מכובדת של כרכים עתיקים למראה  אשר רק אותיות הזהב שעל גביהם הקרינו עליהם הילה של יחודיות. מבטו התעכב לרגע על אותו מדיף שהכיל את יצירותיו הגמורות או האהובות במיוחד שעמדו על סף סיום וחיוך קטן של סיפוק החל להסתמן בזויות פיו. חיוך זה גדל כאשר מבטו עבר על שורה של מדפים, ארוכים יותר אשר הכילו ערימות מסודרות של מילים וביטויים מוכנים לשימוש. מתויגים לפי מורכבות, משקל, ומטען רגשי המתעורר על ידם. ערמה מכובדת ללא כל ספק.

מבטו חלף על קצה המדפים וכמעט שפספס ספר דק בעל כריכה שחורה שנח לו בקצהו של מדף המילים האחרון כמו היה מנודה מכל השאר. סקרנותו גברה והדחף לעלעל ולהציץ בספר על אף המילים הקשות שכמעט וכסו אותו לחלוטין הלך וקנה עליו שליטה.

חושש במקצת ממה שהוא עשוי למצוא שם, הוא ניגש אל המכתבה בעודו מקלף שאריות מילים שנדבקו לכריכה הסדוקה. "געגוע", "אכזבה" , "שכחה" כל אלה רמזו לו בלחישה רועמת על התוכן שימצא בפנים, הוא הבין זאת ואף על פי כן.

השלהבת המרצדת של הנר הדולק שניצב על המכתבה השתלבה עם קרני השמש האחרונות שחדרו שפרצו לאיטם לתוך החדר מתוך תריסי החלונות הסגורים. הוא נשם עמוק ומצא עצמו משוטט בעולמו של הרים נישאים מעוטרים במגדלים מבוצרים אשר השקיפו עליו בקדירות. הוא טייל בחשכה, מנווט את דרכו מתוך חוש פנימי כלשהוא אשר הדריך אותו יחד עם אותם מילים מוכרות כל כך אשר טבע בעצמו באותו אזור אפל ונוגה. "געגוע", "אכזבה" , "שכחה" ריחפו בחלל האוויר משקיפים עליו במבטיהם המעיקים. והייתה עוד מילה אחת, מילה אשר לא העיז לטבוע בגלוי אבל הייתה חלק בלתי נפרד מאותו עולם. הוא לחש אותה לעצמו, לחש אותה שוב ושוב, לחש אותה עד שנהיה חסר נשימה...

הוא מצא את עצמו לפתע שוב רכון על מכתבתו מתנשם ומתנשף, מרעיד בנשימותיו את השלהבת הבודדה שאירחה לו לחברה באותו חדר חשוך. ושוב כמו בכל פעם שהציץ באותו ספר למרות האזהרות שנתנו לו חושיו הוא היה שבור, שבור לחלוטין.  וכמו בכל פעם הוא קם באטיות ממושבו בהחלטה נחושה. וכמו בכל פעם הוא ניגש למגירה בקצה החדר ושלף משם עוד ספר ריק בעל כריכת עור ודפים מתפוררים, ושוב הוא התחיל לכתוב על מעיינות, ורצפות פסיפס מכוסות צמחייה, ושאר מקומות אשר מעבר לדמיון ולשכל. עוד ספר פיוטי אשר יתווסף לערמה אשר נחה לה על מדף של עץ גס המוצמד לקיר האבן במסמרי ברזל חדים.