דנה מחפשת את הדמיון

דנה מחפשת סיפור.

דנה לומדת בכיתה ה" , היא תלמידה טובה ומסודרת , ותמיד  השיעורים שלה מוכנים בזמן וכמו שצריך .

יום אחד בשיעור ספרות, אמרה המורה-

לשבוע הבא ,אני מבקשת לכתוב סיפור, קצר, דמיוני,  על כל נושא שתבחרו.

לדנה שהיא מציאותית מאד עם רגליים נטועות   חזק על הקרקע,

הדמיון לא עובד מי יודע מה..היא טוענת שאין לה בכלל דמיון.

לראשונה ,דנה קיבלה את הודעת השיעורים בצער ובעוגמת נפש,

איך אני יכולה לכתוב סיפור דמיוני ,אם אין לי דמיון בכלל? חשבה דנה בדרכה הביתה.

היא הגיעה הביתה,זרקה את התיק בכניסה, לא ענתה לברכת השלום של אמה והלכה  לחדרה,

נשכבה על המיטה עם הפנים למטה  וחשבה..

אמה ,שראתה שפניה של דנה לא כתמול שלשום, קראה לה אך דנה לא ענתה, קראה שוב ושקט..

אז היא הבינה שיש דברים בגו..הלכה ,הקישה על דלת חדרה של דנה וחיכתה ,אך שקט,אין קול ואין עונה,האמא  פותחת את הדלת ונכנסת,ניגשת למיטה של דנה ורואה שהיא מאד עצובה ,

היא  מתקרבת ופשוט מחבקת אותה ,דנה מתחילה לבכות, היא כל כך מתוסכלת שהיא לא מצליחה לעצור את הבכי ומתיפחת בזרועות אמה, כך הן יושבות חבוקות על המיטה, האמא מחכה שדנה תירגע ותספר לה מה קרה, בואי חמודה ,הכנתי לך אוכל שאת אוהבת ויש עוגת שוקולד מדהימה לקינוח,

 מנגבת לדנה את הדמעות ומובילה אותה לכיוון המטבח.

היא יודעת שדנה צריכה לספר לבד,בלי לחץ,אחרת היא לא תשתף,היא מכירה אותה היטב ולכן היא מחכה בסבלנות. לאחר שסיימו לאכול סיפרה דנה לאמה מה קרה.-"אמא, היום המורה ביקשה מאיתנו לכתוב סיפור דמיוני ואני לא יודעת, כי,אני חושבת שלי אין דמיון"-חמודה שלי, ענתה אמה לכולם יש דמיון אבל לא תמיד יודעים איפוא הוא, צריך פשוט לחפש אותו.. אספר לך משהו שקרה בכיתה שלי כשהייתי בערך בגילך-דנה היתה כבר סקרנית,היא אהבה לשמוע מאמא שלה סיפורים על הילדות שלה,נו ספרי, אני מקשיבה ,ענתה דנה, ואמה התחילה לספר: יום אחד,ממש בתחילת השנה,זה היה  בכיתה ד או ה-נכנסה המורה ואמרה- יש לנו תלמידה חדשה,קבלו אותה בבקשה יפה,היא לא מדברת עברית,.

הילדים היו סקרנים לראות אותה,לאחר רגע נכנסה לכיתה הילדה הכי מוזרה שראינו אי-פעם,

דקה ,קטנה,נמוכה,עם עיניים מלוכסנות ושיער שחור כמו עורב וחלק כמו משי..המורה הציגה אותה בשם סולין והושיבה אותה לידי..כבר לא היינו מרוכזים בשיעור, רוב הזמן פזלנו לעברה, היא היתה בישנית מאד והביטה למטה לרצפה .

צלצול הפסקה, סולין יצאה החוצה אחרי כולם ונעמדה לבד, בצד . הבנות עמדו לא רחוק ממנה והסתודדו כשמידי פעם מביטים לעברה  ומצחקקים, נגמרה ההפסקה, נכנסנו לכיתה והתישבנו במקומות,

המשכו כך מס ימים ואז המורה שמה לב שסולין שקטה ונראית  עצובה,היא ניגשה אליה שמה ידה על כתפה ואמרה לה-סולין,ספרי לילדים מאין באת אלינו- סולין היססה תחילה ,אבל כראתה ששרר שקט בכיתה והילדים מחכים אזרה אומץ והתחילה לספר- דיברה לאט , באנגלית עילגת והמורה מתרגמת-

"באתי  מסין, שם  נולדתי, אמא שלי  סינית מפקין, ואבא שלי  ישראלי שעבד בחברת תעופה,

שם פגש את אמא שהיתה דיילת אויר, אחרי כשנה הם התחתנו ,עברו עוש שנתיים ואני נולדתי,

כמה שנים גרנו בסין  ועכשיו  הורי החליטו לבוא לגור בישראל, יש לי אח תינוק  שנולד כבר בישראל.

אני דוברת   סינית ומעט אנגלית..

סולין המשיכה לענות לשאלות המורה –אוהבת לצייר,  ואוהבת מאד ספורט,

בבית הספר בסין הייתי בנבחרת התעמלות אומנותית  ובנבחרת שחיה.

וסיימה בזה-"אני  רוצה מאד שיהיו לה חברות ישראליות , ורוצה  ללמוד מהר  עברית,

כדי שאוכל לתקשר עם כולם בישראל,כי מאד קשה שלא מבינים  כלום.

כולם מחאו לה כפיים וסולין חזרה לשבת עם חיוך נבוך על פניה.

אמה סיימה לספר ודנה נשארה לשבת בשקט עוד זמן מה..ואז שאלה את אמה- אמא מה קרה לסולין  אחר כך? קיבלתם אותה לחברתכם? כן,בטח, ענתה אמה היא היתה ילדה מענינת  ומאד חביבה,עזרנו לה בעברית ,ועכשיו את בקשר איתה? לצערי לא, ענתה האם , אבל את יודעת מה אני אנסה למצוא אותה ,ואת תנסי למצוא את הדמיון שלך ולכתוב סיפור, מה דעתך? טוב,ענתה דנה וקמה ,כבר היה לה רעיון לתחילת סיפור,

ואם אמא שלה תמצא את סולין  אולי תדבר איתה ותבקש שהיא תספר לה על סין.

ובנתיים יש אינטרנט אנסה למצוא חומר על סין,כי אין לי שום מושג,אבל הרעיון נראה לי.

דנה ישבה מול המחשב והתחילה לקרוא ולקרוא וככל שקראה כך קסמה לה סין , קראה על דרקונים ועל עפיפונים ועל  המון דברים אחרים שיש בסין,  ופתאום יש לה סיפור- "אני יודעת, אכתוב  על ילדה סינית שמצאה תינוק-דרקון והחליטה לגדל אותו, את הדרקון הקטן היא הכניסה למערה שמצאה ביער לא רחוק מביתה.  . היא קראה לילדה סלין  על –שם הילדה הסינית שהיתה עם אמא שלה בכיתה.-

כל יום בדרך מבית הספר היתה עוברת סולין  דרך המערה, משחקת מעט עם הדרקון ודואגת לו לאכול,

אך הדרקון גדל, המקום במערה כבר  לא הספיק לו וגם האוכל שהביאה לו כבר לא השביע אותו.

מה עושים עכשיו? חשבה סולין,הוא לא יכול להישאר יותר במערה. היא הגדילה את הפתח והדרקון הקטן שהיה כבר גדול יצא החוצה והיה כל כך שמח. סולין ליטפה אותו, דיברה אליו ושאלה אותו –מה לעשות איתו עכשיו שהוא לא יכול להישאר במערה..

ופתאום –פתח את פיו הדרקון ואמר לה-אל תדאגי סולין אני אעוף לארץ הדרקונים שם אמצא חברים ואולי משפחה ,לשם אני שייך.

לסולין היה קשה להיפרד ממנו אבל היא הבינה שאין ברירה.

דרקוני הנחמד,לפני שתלך ,יש לי בקשה אליך, אני רוצה פעם אחת לעוף איתך בשמים ,האם תהיה מוכן להרכיב אותי על גבך ולטייל איתי?

כן,בטח,ענה ,בואי עלי על גבי והחזיקי חזק. עלתה סולין על גבו הגדול של הדרקון ,והוא התרומם ופתאום סולין נמצאת בשמיים. איזה כייף לי-חשבה סולין, וכל כך נהנתה. שעה ארוכה התעופפו להם יחד ואז היא משכה לו חלש באוזן, זה היה סימן מוסכם שעכשיו הוא צריך להחזיר אותה.

הוא הביא אותה קרוב לביתה ירד לאט והוריד אותה. עכשיו אני צריך ללכת, אמר לה דרקוני, אבל קודם אני חייב לנוח מעט  ולשתות מיים, את יכולה להביא לי  דלי מלא מים בבקשה?

 כן בטח, ענתה סולין וכבר רצה הביתה מילאה דלי והביאה לדרקון, הוא שתה הכל ואמר-עכשיו אני מוכן, חיבקה אותו,נשקה לו לשלום והוא התעופף לו לארץ הדרקונים. זהו סיימתי,

אבל זה  לא  סוף הסיפור, לא?   ומה עם סולין האם אמה מצאה אותה?

דנה הלכה לסלון וראתה את אמא שלה  משוחחת בטלפון.".אמא, כתבתי סיפור..רגע חמודה ,

אני מדברת עם סולין,. מצאת אותה? שאלה דנה בשמחה, כן נענעה אמה בראשה, היא סיימה את השיחה  בהזמנת סולין לביקור בביתן.

דנה הקריאה לאמה את הסיפור ואמה אמרה לה-"דנה,אני גאה בך מאד,"מצאת את הדמיון שלך".